נפילת הפנטום
הורדת PDF
הקדמה
במאמרי זה, העוסק בהשפעתם של מטוסי הקורנס (פנטום) על תוצאתה של מלחמת ההתשה אני מתייחס רק לתקיפת המטרות במצרים. %85 מכל גיחות התקיפה בתקופה הרלוונטית (ספטמבר 1969-אוגוסט 1970) בוצעו במצרים. במקביל התקיימה לחימה גם נגד סוריה ונגד ירדן, אך היא אינה מוסיפה מידע לעניינו של המאמר הזה.
רקע היסטורי
מלחמת ההתשה החלה בספטמבר 1967 ,זמן קצר לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים, ועד מהרה הפכה למלחמה אווירית אינטנסיבית. מטוסי הקורנס - שהיו מטוסי הקרב הטובים ביותר בעולם באותה העת - החלו להיקלט בחיל האוויר לאחר שנתיים, ב-5 בספטמבר 1969 .קצב קליטתם עמד על כארבעה מטוסים בממוצע בחודש. במשך כ-11 חודשים, עד כניסתה של הפסקת האש לתוקף ב-7 באוגוסט 1970 ,נקלטו 48 קורנסים. במהלך קליטתם השתלבו הקורנסים בלחימה בכל תחומי הקרב האווירי.
שני סוגי משימות הפכו באותה התקופה לבלעדיים לקורנס: תקיפת מטרות תשתית ותקיפת סוללות של טילי קרקע-אוויר (טק“א). המשימות האלה נחשבו באותה העת לחשובות במיוחד שכן הן נועדו להשיג שניים מיעדי היסוד של חיל האוויר: התקיפות האסטרטגיות נועדו לכפות על האויב את רצוננו, במקרה הזה להפסיק את מלחמת ההתשה, ואילו תקיפות הטילים נועדו להשיג עליונות אווירית באזור הלחימה. מערכי הטק“א המצריים, שנפרסו בין קהיר לתעלה, הפריעו להשגת היעדים האלה. נקודת ההפרדה, שבה פוצל השימוש במטוסי הקרב של חיל האוויר, התרחשה בדצמבר 1969. עד אז פעלו כל מטוסי התקיפה בכל המשימות (למשל להשמדת סוללות טילים במבצע ”בוקסר“ ביולי 1969 ובמבצע ”גיבור“ בדצמבר 1969). אולם מדצמבר 1969 ואילך הוצאו מטוסי הקרב האחרים מהמשימות שצוינו למעלה, ואלה נמסרו בלעדית לקורנסים. מאותה עת ואילך הופעלו השחקים )המיראז‘ים( במשימות אוויר-אוויר, ומטוסי התקיפה הוגבלו לפעילות באזור התעלה. באותה התקופה התחזקו מערכי ההגנה האוויריים של האויב וקלטו אמצעים חדשים, ואלה הסבו אבדות למטוסי חיל האוויר. לצוותי הקורנס הייתה הלחימה נגד מערכות הטילים המצריות קשה במיוחד, והם ספגו נפגעים.
מלחמת ההתשה הסתיימה ב־7 באוגוסט 1970, כאשר ישראל קיבלה את הסכם הפסקת האש עם מצרים שנודע בשם ”תוכנית רוג‘רס“. ההסכם, שאותו ניסחה
ארצות־הברית, קבע ששני הצדדים ישאירו את כל יחידותיהם במקומותיהן, דהיינו יקפיאו את המצב כפי שהיה ביום ההכרזה על הפסקת האש. מבחינת ישראל זה היה ההישג החשוב ביותר, שכן הוא הבטיח - אילו היה מיושם - שתעלת סואץ תישאר מחוץ לכיסוי של מערך הטק“א המצרי-סובייטי שהיה פרוס כמה עשרות קילומטרים ממערב לתעלה. אולם למחרת החתימה על ההסכם - ובהתרסה גלויה כלפי ישראל - הפרו אותו המצרים וקידמו את מערך סוללות הטק“א שלהם אל גדות התעלה. כתוצאה מכך התקדם כיסוי הטק“א של המצרים וחדר לתוך השטחים שהחזיק צה“ל בסיני. בכך הפך מערך הטילים המצרי בבת אחת ממערכת הגנה על קהיר לנשק התקפי.
היום שלמחרת ההסכם, 8 באוגוסט 1970, היה אחד מאותם רגעי הכרעה שמלמדים בקורסים להיסטוריה צבאית, רגע שבו שני הצדדים ניצבים זה מול זה למאבק המכריע כששניהם שחוקים ומותשים, ורק כוח הרצון קובע מי ינצח. על כך דיבר יצחק שדה כשהזכיר ללוחמים שכאשר קר להם ורטוב, עליהם להחזיק מעמד כי הגשם יורד גם על האויב. רגע כזה תיאר אלוף שמואל גונן (גורודיש) במילותיו המפוצצות במסדר החטיבה בתום מלחמת ששת הימים: ”אל המוות הישרנו מבט - והוא השפיל את עיניו“. אולם ב־1970 היו אלה המצרים שהישירו את מבטם, ואילו ישראל השפילה את עיניה. המצרים זכו בניצחון טקטי, ומערך הטילים שלהם נשאר פרוס על קו התעלה. זוהי אפוא תוצאתה של מלחמת ההתשה, והתוצאה הזאת הייתה נקודת המוצא למלחמה שלאחר מכן, מלחמת יום הכיפורים. מהבחינה הזאת הייתה אפוא השפעה אסטרטגית לאופן שבו הסתיימה מלחמת ההתשה.