
אמרה ותיקה טוענת כי צבאות תמיד מתכוננים למלחמה שעברה. למרבה הצער אין זה כך: לקחי מלחמות העבר רלוונטיים בדרך כלל, ולו במידה מוגבלת, למלחמות העתיד. בעיה גדולה הרבה יותר מתחוללת כאשר צבאות מתכוננים למלחמה שלא תהיה - לפי תפיסות ואמונות שגויות המעוותות את תפיסתם בנוגע למלחמה. דוגמה בולטת לכך היא מלחמת העולם הראשונה: מאות אלפי חיילים שילמו בחייהם את מחירה של התפיסה המעוותת שהובילה את צבאות אירופה לשלוח חיילים להסתער מול מכונות ירייה, אף שכל אותם הצבאות כבר הכירו את לקחיה של מלחמת רוסיה-יפן, שהיו אמורים ללמד אותם על הקטלניות של האמצעים האלה. בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה עברו על צה"ל תמורות רבות לא רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום של תורות הלחימה: צה"ל אימץ תפיסות חדשניות, לעיתים קרובות בהשפעת ההגות הצבאית האמריקנית ותיאוריות ה־RMA (המהפכה בעניינים צבאיים - Revolution in Military Affairs).
לאחר מלחמת לבנון השנייה, שבעיני הציבור נחשבת לכישלון כואב, הפכו התפיסות הצבאיות החדשות והשפה הצבאית החדשה שפשתה בצה"ל יחד איתן למילות גנאי בציבור. מונחים כגון "השתבללות", "חתימה נמוכה" וכיו"ב הפכו כמעט לטאבו. אם ישנו "רגע מכונן" במפלתה של השפה הצבאית החדשה , הריהו כנראה התיעוד הטלוויזיוני של מפקד חטיבה 7 אל"ם אמנון אשל, שבו הוא מותח ביקורת חריפה על מפקדה דאז של אוגדה 91 , תא"ל גל הירש, במילים: "הוא לא יודע מה קורה... הוא עוד בנחילים". אמירתו זו של אשל, שקידומו עוכב בעקבות שידור הכתבה, הפכה לסמל הן לביקורת כלפי גל הירש והן לביקורת הכללית כלפי צה"ל וכלפי מילון המונחים החדש שאימץ. אפילו חסידים מובהקים לשעבר של אותה השפה בתוך צה"ל ומחוצה לו תקפו עתה את השימוש בה.
הדבר אמור לכאורה למלא שמחה את ליבותיהם של מי שמתחו ביקורת חריפה על השפה הצבאית החדשה ועל ההתלהבות המוגזמת מתיאוריות חדשות ובעייתיות. אולם יש בשלילה הגורפת של אותן התיאוריות ושל אותה השפה סיכון של זניחת כל דבר מועיל רק מפני שהוא חדש מדי ושל התעלמות מהתפתחויות חשובות רק משום שאיתרע מזלן ליפול תחת כותרת מפוצצת או ניסוח צולע. כזהו, למשל, המושג "נחילים". במלחמה האחרונה שימש המושג בצורה מתמיהה כדי לתאר מגוון רחב של פעילויות, ובכמה מקרים דומה כאילו סבר מישהו שאם נאמרה המילה "נחיל", הרי שהחיזבאללה עתיד מייד לקום ולברוח. אבל אין פירוש הדבר שמדובר בהמצאה שאין לה כל בסיס ושימוש.