בקורס קציני שריון לימדו אותנו לנהל אש, לחפות, להסתער לפגוע במטרות בירי מהיר ולשטוף את היעד. לימדו אותנו איך להפוך קבוצת צעירים לפלוגה לוחמת, אבל לא לימדו אותנו איך להיכשל

את מה להציל קודם? את העתיד מידי העבר או את העבר מידי העתיד? האם חשוב יותר לנסות לתפוס את המלחמה האיומה ההיא ”כפי שהייתה באמת”, בלי שהזיכרון ההיסטורי יוכתם בערכים, בתפיסות ובשיקולים הנטועים בהווה? האם זה אפשרי? או אולי עדיף להפסיק את החיטוט בעבר ולהתרכז במאמץ להשליך מעלינו את ”משא הזמן האבוד” כדי שנוכל להתקדם הלאה כשהתודעה הלאומית נקייה מזיכרונות, מלקחים ומרגשות שעבר זמנם ובטלה השפעתם? האם זה ראוי? ברור שלדילמה הזאת אין תשובה ”נכונה” אחת ויחידה. חברה שכל ענייניה בעבר נידונה לשקוע בחולות ההווה. חברה שכל מעייניה בעתיד דומה למי שמנסה לרוץ בתנאי חוסר כבידה.

התלבטתי רבות על מה לדבר עימכם היום. האם על איך קרה שמערכות שלמות נפלו קורבן לאטימות ולעיוורון של מנהיגים? איך נוצרה בדמוקרטיה הישראלית הצעירה מערכת נוקשה שבה אין מקום לדעה שונה והמידע מסונן וממודר? האם לדבר על דוקטרינה שהתאבנה או על תפיסת הביטחון שהתרסקה? או על השאלה האם פריצתה של המלחמה הייתה בלתי נמנעת? ואנחנו הרי כבר יודעים היום שהייתה ברירה.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן