IMEC: אתגרים והזדמנויות לישראל בעידן של תחרות גלובלית וחוסר יציבות אזורי

ראש ממשלת הודו, נרנדה מודי, נואם באירוע השותפות לתשתיות והשקעות גלובליות ובמסדרון הכלכלי של הודו-מזרח התיכון-אירופה במסגרת פסגת G20, בניו דלהי. 9 בספטמבר 2023

בספטמבר 2023, בשולי ועידת 20G בניו דלהי ועל רקע מתחים גיאו־כלכליים גלובליים והתגבשותן של שאיפות גיאופוליטיות אזוריות חדשות, הוכרז רשמית המסדרון הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה (India–Middle East–Europe Economic Corridor – IMEC). המסדרון, תולדה של שיתוף פעולה בין הודו, ארצות הברית, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, איטליה, גרמניה, צרפת והנציבות האירופית, נועדה להקים עורק תחבורתי, אנרגטי ודיגיטלי חלופי ומבוזר שיחבר את אסיה עם אירופה. המסדרון שואף להשיג מטרות אסטרטגיות משולבות: קיצור משמעותי של זמני ועלויות השינוע בין הודו לאירופה; חיזוק שרשראות האספקה העולמיות, במיוחד לנוכח שיבושים מתמשכים כמו מגפת הקורונה ומלחמת רוסיה–אוקראינה; קידום קישוריות אנרגטית באמצעות צינורות מימן ירוק ומערכות חשמל אזוריות; והקמת תשתית דיגיטלית מתקדמת שתאפשר העברת נתונים במהירות גבוהה, שימוש בטכנולוגיות 5G והטמעת מערכות תשלום כמו UPI ההודית. כמו כן, IMEC משקפת ניסיון לגבש אלטרנטיבה רב־צדדית למודל הסיני של יוזמת "החגורה והדרך" (BRI – Belt and Road Initiative), תוך הדגשת עקרונות של שקיפות, קיימות ואיזון גיאו־כלכלי.1

מהזווית הישראלית, יוזמת IMEC טומנת בחובה פוטנציאל רב לשדרוג תשתיות התחבורה והלוגיסטיקה, להשתלבות עמוקה יותר במערך האנרגיה הירוקה ולחיזוק מעמדה כגשר אסטרטגי בין מזרח למערב לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם בהיבטים טכנולוגיים ופוליטיים. מאמר זה מבקש לבחון את תפקידה של ישראל במסגרת IMEC, תוך ניתוח ההזדמנויות הכלכליות והביטחוניות שהמסדרון עשוי להציע, לצד האתגרים הגיאופוליטיים שעלולים לסכל את מימוש הפוטנציאל הטמון בו.

IMEC ו־BRI: מאבק גיאו־כלכלי על עיצוב הקישוריות הגלובלית

יוזמת IMEC אינה מתפתחת בוואקום גיאו־כלכלי, אלא בתוך מרחב תשתיתי שכבר עוצב במידה רבה על ידי יוזמת BRI הסינית. בעשור האחרון הצליחה בייג'ינג לבסס נוכחות עמוקה במזרח התיכון, בדרום אסיה ובאירופה באמצעות השקעות רחבות־היקף בתשתיות תחבורה, אנרגיה ותקשורת, שיצרו תלות הדדית בין שיקולים כלכליים לאינטרסים אסטרטגיים. במובן זה היא אינה רק יוזמה מקבילה, אלא נקודת הייחוס המבנית שמולה נבחנת כל יוזמת קישוריות חדשה. בשונה מהמודל הסיני, הנשלט במידה רבה על ידי מוסדות ממשלתיים  בבייג'ינג, IMEC מבקשת לפעול במסגרת מינילטרלית גמישה, שבה האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של השותפות אינם זהים אך חופפים. עם זאת, יתרונה המבני של סין נותר משמעותי. BRI נשענת על פרויקטים רבים שכבר הושלמו או מצויים בשלבי יישום מתקדמים, ועל רשתות לוגיסטיות ותשתיתיות מבוססות, לרבות במסגרות כגון המסדרון הכלכלי סין–פקיסטאן (China-Pakistan Economic Corridor) CPEC ונמל גוואדר. IMEC עודנה בשלב מוקדם, שבו הפער בין חזון מדיני ליישום תשתיתי נותר רחב. יתרה מכך, הנוכחות הסינית במזרח התיכון אינה מוגבלת לממד הכלכלי בלבד. קשריה של בייג'ינג עם איראן ומדינות המפרץ, מעורבותה הדיפלומטית בתיווך אזורי והשליטה של חברות סיניות ברכיבי תשתית קריטיים כגון כבלי תקשורת תת־ימיים, יוצרים מציאות שבה כל יוזמת קישוריות חדשה נדרשת לפעול לצד, ולעיתים בתוך תשתית השפעה סינית קיימת. בכך האתגר של IMEC אינו רק הצעת חלופה, אלא ביסוס אמינות, יציבות ויכולת עמידה לאורך זמן בסביבה תחרותית ורוויית אי־ודאות.

מפה טופוגרפית של המסדרון הכלכלי BRI וערי המסלול שלו. מקור: ויקיפדיה

ישראל במסדרון: פוטנציאל אסטרטגי ואתגרים גיאופוליטיים

לישראל תפקיד מרכזי ב־IMEC הן כתחנת מעבר גיאוגרפית חיונית הן כשחקנית דמוקרטית־מערבית הצמודה לאינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית והאיחוד האירופי. היוזמה, שנולדה בחלקה מהמסגרות האזוריות I2U2 ו"הסכמי אברהם", מציבה את ישראל כגשר יבשתי בין המפרץ הפרסי לאירופה - תפקיד שיכול להניב רווחים כלכליים, פוליטיים וביטחוניים מובהקים. כבר בתחילת הדרך הביעה ממשלת ישראל תמיכה גלויה בפרויקט, ונשיא ארצות הברית דאז ג'ו ביידן אף הגדיר את ההסכמה עליו "עניין גדול באמת", המעיד על חשיבותו הבין־לאומית. מיקומה האסטרטגי והיכולת של נמלי חיפה ואשדוד לשמש תחנות מרכזיות במעבר סחורות מהודו והמפרץ לעבר הים התיכון, הופכים אותה לנקודת מפתח במסדרון. ההערכות הן כי השימוש בישראל כנתיב יבשתי יכול לקצר את זמני ההובלה ב־40% ולהפחית את העלויות באופן ניכר לעומת השימוש בתעלת סואץ, במיוחד לנוכח השיבושים התכופים בים האדום ובתעלה. בה בעת, תוכניות לפיתוח קישוריות דיגיטלית ואנרגיה ירוקה משקפות את פוטנציאל השילוב של ישראל ברשתות גלובליות מתקדמות.2

תחום האנרגיה הוא מנוף אסטרטגי נוסף. ישראל כבר משתלבת ברשתות אזוריות של גז טבעי עם מצרים, ירדן וקפריסין, ומייצאת גז גם ללבנון וסוריה באמצעות הסכמים אזוריים.3 במסגרת IMEC היא עשויה להתרחב לתחום האנרגיה הירוקה, במיוחד לנוכח האינטרס המשותף עם הודו, איחוד האמירויות וערב הסעודית בקידום יוזמות כדוגמת 4OSOWOG (One Sun, One World, One Grid). בו בזמן, קידום תשתיות תחבורה, רכבת ולוגיסטיקה משפר את עמדת ישראל כצומת מסחר בין אסיה לאירופה, תוך הפחתת תלותה בשווקים מצומצמים והפיכתה מ"כלכלת אי" לשחקנית רשתית בעלת קישוריות עולמית.5 מעבר להיבט הכלכלי, IMEC נתפס ככלי אפשרי לחיזוק שיתופי פעולה אזוריים, נורמליזציה של יחסים עם מדינות ערב וערב הסעודית בפרט, ואף קידום שלום אזורי לרבות תמריץ לשיקום רצועת עזה. ואולם, הפוטנציאל הגלום ביוזמת IMEC מתנגש במציאות ביטחונית וגיאופוליטית מורכבת. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעקבותיה ברצועת עזה ובשאר החזיתות, הובילו להחרפת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולגל תגובות שליליות, בעיקר בקרב דעת הקהל הערבית, שציננו את הנכונות לשיתופי פעולה אזוריים פומביים. לכך הצטרפו אתגרי ביטחון נוספים, ובהם התקפות החות'ים על נתיבי השיט בים האדום וההסלמה בגבול הצפון מול חזבאללה, שיצרו סיכונים ממשיים לתפקוד נמלי ישראל ולרציפות שרשראות האספקה. מכלול זה פגע בתדמיתה של ישראל כנתיב אמין למסחר גלובלי, וערער את אמון השותפות הפוטנציאליות במסדרון. בה בעת, הקפאת תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית הוסיפה נדבך של אי ודאות פוליטית: אף שהנהגת ריאד הביעה בעבר עניין במסדרון, מימוש שיתוף פעולה מלא מותנה בהתקדמות מדינית מול ישראל - יעד שהתרחק נוכח הלחימה בעזה. גם מדינות נוספות באזור נוקטות זהירות דומה, ונמנעות מקידום גלוי של פרויקטים משותפים עם ישראל משיקולים פנים־פוליטיים ולנוכח רגישות דעת הקהל.6

ויש גם שחקנים נוספים. ירדן, למרות הסכם השלום, מציגה עמדות מסויגות ביחס לשיתוף פעולה עם ישראל במסדרון, ואף נרשמו עיכובים במימון פרויקטים של שדרוג תשתיות רכבת בשטחה.7 טורקיה, מצידה, דוחה את המסדרון ומתעקשת ש"אין מסדרון בלי טורקיה", תוך קידום פרויקט חלופי דרך עיראק וסוריה. גם מצרים, הנהנית מהכנסות תעלת סואץ, מביעה הסתייגות, מתוך חשש לפגיעה כלכלית ישירה. לבסוף, למרות מחויבויות כספיות שהצהירו באיחוד האמירויות (75 מיליארד דולר) וערב הסעודית (100 מיליארד דולר), טרם גובשה מסגרת פיננסית מחייבת לכלל השותפות ב־8IMEC. השקעות פרטיות נותרות זהירות, בעיקר בשל תנאי אי הוודאות הביטחונית. גם ההשפעה הכלכלית המתרחבת של סין במזרח התיכון  בשותפות עם איראן ובאמצעות השקעות אסטרטגיות במדינות המפרץ יוצרת תחרות עזה למסדרון , ובפרט כאשר מדינות כמו איחוד האמירויות מנהלות מדיניות חוץ רב־ערוצית שאינה מתיישרת בלעדית עם המערב.9 לכך מצטרף אתגר נוסף: היעדר תוכנית פעולה סדורה ומוסדרת. מעבר למזכר ההבנות שנחתם, חסרות תשתיות מוסדיות, לוחות זמנים ברורים, מסגרת רגולטורית ומנגנון תיאום רב־צדדי, שבלעדיהם קשה לראות את המסדרון מתממש בפועל בטווח הקצר.

תפקידה של ישראל במסדרון נשען על מיקומה הגיאוגרפי כצומת יבשתי בין חצי האי ערב, ירדן ואירופה, אך יתרון זה אינו מובן מאליו או נטול מגבלות. ישראל אמורה לשמש נקודת מעבר קריטית בנתיב הקרקעי המתוכנן, כאשר נמל חיפה מסומן כתחנה הסופית של קו הרכבת העתידי מהאמירויות דרך ערב הסעודית וירדן. עם זאת, בניגוד למדינות שבהן יש כבר רשתות רכבת יבשתיות רחבות, מימוש החזון מחייב הקמה כמעט מאפס של תשתית רכבת רלוונטית בירדן - תהליך שצפוי להיות ממושך ויקר ולדרוש תיאום פוליטי, רגולטורי ומימוני מורכב. אמנם בישראל יש תשתית בסיסית - לרבות קו הרכבת חיפה–בית שאן ותוכניות לחיבור רכבות באזור מעבר שייח' חוסיין - אך מדובר בשלד ראשוני בלבד, ולא רשת מלאה בקנה מידה אזורי. פרויקטי פיילוט להובלה יבשתית מדובאי לנמל חיפה הדגימו היתכנות טכנית, במיוחד לנוכח השיבושים בים האדום, אך טרם הוכיחו כדאיות מערכתית ארוכת טווח בהשוואה לנתיבים חלופיים מבוססים יותר.10 לצד הממד התחבורתי, IMEC כולל רכיב אנרגטי מהותי שמרחיב את משמעותה של ישראל מעבר להיותה נקודת מעבר לוגיסטית. השתלבותה במערכות הגז האזוריות עם מצרים, קפריסין ויוון, והאפשרות להרחבת קווי הולכת אנרגיה לירדן, מציבות אותה כמועמדת לצומת הולכה אזורי בין המפרץ לאירופה. פרויקטים משלימים דוגמת חיבורי חשמל תת־ימיים בין מזרח הים התיכון לאירופה, עשויים לחזק מגמה זו ולשלב את ישראל במארג רחב יותר של קישוריות אנרגטית ירוקה. עם זאת, תשתיות הנמלים בישראל עדיין מוגבלות בקיבולתן ביחס לנמלים מרכזיים בהודו ובמזרח התיכון, פער שעלול לצמצם את יתרונה התחרותי של ישראל במסדרון אם לא יטופל בהשקעות משמעותיות ובהיערכות ארוכת טווח. ולבסוף הממד הביטחוני, שמוסיף שכבת מורכבות נוספת למעמדה של ישראל בעניין. המציאות בשטח של איומים מכמה חזיתות מחייבת תפיסה ביטחונית רב־שכבתית הכוללת אבטחה ימית, הגנת סייבר על תשתיות ותקשורת תת־ימית, והגנה פיזית על מתקני תחבורה ואנרגיה. לישראל יתרונות יחסיים בתחומים אלה הן ביכולות טכנולוגיות הן בשיתופי פעולה ביטחוניים קיימים עם ארצות הברית ועם מדינות המפרץ, בין היתר במסגרת פיקוד Centcom (פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית) עם זאת, השלכות המלחמה בעזה נתנו את אותותיהן. על רקע זה, סביר כי קידום המסדרון יישען, לפחות בשלביו הראשונים, על יוזמות כלכליות פרטיות ועל מעורבות של גופים בין־לאומיים, שיוכלו לספק מסגרת פחות פוליטית ויותר פונקציונלית למימוש החזון.

מעבר לקישוריות פיזית: IMEC כפלטפורמה לעיצוב ארכיטקטורה גיאו־אסטרטגית

השיח המחקרי והמדיני סביב יוזמת IMEC נוטה להתמקד לעיתים בהיבטים הפונקציונליים של תשתיות תחבורה ואנרגיה. אולם, ניתוח מעמיק יותר חושף כי המיזם הוא ביטוי מובהק ל"אסטרטגיה רבתי" המבקשת לעצב מחדש את מאזן הכוחות העולמי. עבור ישראל, ההשתלבות במסדרון  חורגת מעבר לתועלת הכלכלית הישירה של שינוע סחורות; היא הזדמנות אסטרטגית למיצוב מחדש בתוך הסדר העולמי המתהווה.

העוגן הראשון נוגע לאופייה הפוליטי של המסדרון . בניגוד ל־BRI הסינית, הפועלת במבנה ריכוזי המדגיש יחסים דו־צדדיים הנשלטים מבייג׳ינג, IMEC מתוכננת כקבוצה מצומצמת של מדינות הפועלות מתוך אינטרסים משותפים. כך נוצרת מסגרת מינילטרלית שמספקת לישראל לא רק חיבור גיאוגרפי למסדרון, אלא השתלבות בברית פוליטית־ערכית של מדינות המבקשות לעצב אלטרנטיבה להשפעה הסינית והאיראנית במרחב. השתתפות ישראל מסדרון  זו מרחיבה את מנעד בריתותיה, ומאפשרת לה לעגן את יחסי ישראל–הודו בתוך הקשר רחב בהרבה מהזירה הישראלית־פלסטינית. העוגן השני קשור לביטחון שרשראות האספקה. בעולם שבו מדינות מנסות לצמצם חשיפה לגורמים יריבים ולהעדיף מדינות ידידות כמקור לייצור, ישראל הופכת רלוונטית במיוחד. יתרונה אינו מסתכם בקיצור זמן המעבר בין אסיה לאירופה, אלא ביכולתה לספק תשתית טכנולוגית אמינה ובטוחה נטולת תלות במערכות שמקורן בשחקנים עוינים. יכולות הסייבר, ההגנה על תשתיות קריטיות ומסגרות התקשוב המתקדמות שלה מציבות אותה כנקודת אמון במסדרון, ולא רק כתחנת מעבר גיאוגרפית.

העוגן השלישי הוא האתגר הביטחוני. האירועים בים האדום וההשפעות האזוריות של הלחימה בעזה ממחישים עד כמה תשתיות אזרחיות הפכו מטרות במערכה רחבה יותר על נתיבי האנרגיה והמסחר. כאן טמון דווקא יתרון יחסי של ישראל: הניסיון המצטבר בהגנה על נמלים, קווי אנרגיה ומערכות שליטה תחת איומים מתמשכים מעניק לה תפקיד ייחודי כספקית ביטחון אזורי. ישראל מסוגלת לספק מעטפת אבטחה  מסייבר ועד הגנה פיזית שנדרשת לכל פרויקט רב־לאומי. שילוב מרכיבים טכנולוגיים ישראליים במסדרון אינו רק מפחית את פגיעותו, אלא מחזק את החוסן המוסדי של המסדרון  כולה. בהתאם לכך, היחס הישראלי ל־IMEC אינו יכול להישאר בתחומי הדיון הלוגיסטי הצר של "גשר יבשתי". מדובר בכלי גיאו־אסטרטגי שיכול לתרום למיצוב ישראל בזירה הבין־לאומית, לשלב את יתרונותיה הטכנולוגיים והמבצעיים, וליצור עבורה תפקיד משמעותי בעיצובן של רשתות הסחר והאנרגיה של העשורים הבאים. 

שלט שהונף בעצרת למען החזרת החטופים במלחמת התקומה ("חרבות ברזל") עם הכיתוב "היוזמה הסעודית - הפתרון היחידי". 15 בפברואר 2025

המלצות

מסדרון  IMECמציב לישראל חלון הזדמנויות גיאו־אסטרטגי משמעותי, אולם מימושו מחייב מדיניות רב־שכבתית המתמודדת עם סביבה אזורית בלתי יציבה, ריבוי איומים ביטחוניים ותשתיתיים והיעדר עיגון מוסדי מחייב. נקודת המוצא היא כי אמינותו של המסדרון תימדד לא רק ביעילות לוגיסטית, אלא בעיקר ביכולת להבטיח רציפות תפעולית תחת לחץ כמו במצבי טרור, הסלמה צבאית, שיבושי סייבר או פגיעה בתשתיות קריטיות. ראשית, על ישראל לחזק ולמסד שותפויות אסטרטגיות עם עוגני המסדרון, ובראשם הודו וערב הסעודית, מעבר לרמת ההצהרות. יש לקדם תיאום מבצעי והקמת מנגנונים משותפים לאבטחת תשתיות מרכזיות לאורך הציר - נמלים; מסילות רכבת; מוקדי אנרגיה ותחנות תמסורת דיגיטלית - באופן שייצר סטנדרטים מוסכמים של אבטחה, ניהול סיכונים ותיאום תגובה. כל אלה עשויים להיות רכיב מייצב לנוכח איומים מתמשכים, ולחזק את תפיסת המסדרון כנתיב אמין עבור גורמים ציבוריים ופרטיים כאחד. בה בעת, נדרש לפתח מערך חירום אזורי קבוע, מתורגל ומתואם, שיאפשר תגובה מהירה לאירועים חריגים - ממתקפות טרור וסכסוכים צבאיים ועד אסונות טבע. מערך כזה צריך להיות מוסדי וחוצה־גבולות, ולהישען על מערכות התרעה, שליטה ובקרה המשלבות גורמים אזרחיים וצבאיים. בהקשר זה, מומלץ לשלב כבר בשלבי התכנון וההקמה את תעשיות הסייבר והאנרגיה הישראליות, תוך יצירת שיתופי פעולה עם ממשלות ועם המגזר הפרטי. יתרונה היחסי של ישראל בסייבר הגנתי, ניטור איומים בזמן אמת וטכנולוגיות חכמות לאבטחת תשתיות יכול לשמש מנוף אסטרטגי: הן לחיזוק ביטחון המסדרון, הן לביסוס מעמדה של ישראל כשותפה מייצרת אמון שאינה ניתנת להחלפה.

נוסף על הממד האזורי, יש להעמיק מאמצים בזירה האירופית ולקדם דיפלומטיה כלכלית־מוסדית מול שותפות המסדרון באירופה, ובפרט מול גרמניה, איטליה, יוון וצרפת, במטרה לעגן רשמית את נוכחותה של ישראל ביוזמה. עיגון כזה נועד לצמצם אי־ודאות, לשפר את תמחור הסיכון בעיני משקיעים ולתרום להמרת ההצהרות על IMEC למסגרת פעולה ברורה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמתין לעיצוב תפיסת הביטחון של המסדרון בידי שותפות אחרות או בידי ארצות הברית בלבד. נדרש כבר עתה מהלך יזום בתוך המערכת הישראלית: עבודת מטה בין־משרדית מתואמת, גיבוש תפיסת הפעלה לאבטחת תשתיות אסטרטגיות ובחינת מודלים לשיתוף פעולה עם גופים אזרחיים וביטחוניים באזור. מהלך מוקדם יתרום לעיגון מעמדה של ישראל במסדרון, ישפר מוכנות לתרחישי חירום, יחזק חוסן כלכלי־אזורי ויבטיח נוכחות קבועה במארג הכלכלי־ביטחוני המתהווה בין הודו, המזרח התיכון ואירופה.

על אף ההכרזות הפומביות, IMEC עדיין נעדר מסגרת ביטחונית מוסכמת, מחייבת ורשמית. מזכר ההבנות שנחתם בספטמבר 2023 הציג חזון, אך אינו מספק מנגנון משפטי לאכיפת התחייבויות, לתיאום בנייה ותפעול או לחלוקת אחריות בין השחקנים. היעדר זה מקשה על יצירת ודאות למשקיעים ציבוריים ופרטיים, וחברות פרטיות נוטות להסתייג נוכח רמת הסיכון הפוליטי והביטחוני הגבוהה. בהתאם לכך, נדרשת תפיסה ביטחונית משולבת שתעניק לפרויקט עוגן מוסדי, תפעולי וטכנולוגי. הצעד המרכזי הוא כינונה של אמנה ביטחונית מחייבת בין השותפות, שתשמש בסיס משפטי ותפעולי לאבטחת המסדרון, לרבות מנגנוני פיקוח, סמכויות פעולה ברורות ותיאום בין־ממשלתי בעת משבר. בתוך תפיסה זו יש לקדם מהלך מקיף לחיזוק ההגנה הימית: הקמת כוחות משימה רב־לאומיים, הקמת מרכזי מודעות מצבית ימית וגיבוש נהלים מתקדמים לליווי ספינות מסחר במוקדי סיכון, ובראשם מצרי באב אלמנדב. בה בעת, התרחבות הממד הדיגיטלי של IMEC מחייבת השקעה בהגנת תשתיות תקשורת ובכלל זה תשתיות תת־ימיות, והקשחת שרשראות אספקה באמצעות פתרונות מתקדמים, לרבות יכולות מבוססות בינה מלאכותית ויישומים מבוזרים (כגון בלוקצ'יין) לניטור, אימות ועמידות מפני חדירה עוינת.

מרכיב משלים וחיוני הוא שיתוף מודיעיני מעמיק בין המדינות השותפות, שיאפשר זיהוי מוקדם של איומים ותיאום פעולות מניעה.11 לשם כך יש להקים מסגרת מוסדית קבועה שתאגם מידע בזמן אמת ותסנכרן מענה אסטרטגי. גם במישור התשתיות הפיזיות נדרשת היערכות מחמירה: נמל חיפה, קווי הרכבת, תחנות האנרגיה והמרחב התעשייתי המתוכנן עם ירדן הן נקודות רגישות המחייבות שכבות הגנה מרובות: ממערכות חישה וניהול סיכונים מבוססות AI, ועד מיגון פיזי מפני חבלה, טרור או מתקפות טילים. גישה רב־מערכתית זו היא תנאי להבטחת רציפות הפעילות ולשמירה על אמינות המסדרון למשך זמן.[2] לבסוף, לנוכח המצב הביטחוני הנפיץ ייתכן שמודל יישום מדורג הוא הריאלי ביותר: פיתוח ראשוני של הקטע ההודי–אמירתי–סעודי, ורק לאחר התגבשות תנאים מדיניים מתאימים שילוב ישראל בתוואי הרחב. מהלך כזה יכול להתקדם, במידת הצורך, גם באמצעות יוזמות פרטיות "שקטות" שיסייעו ביצירת לגיטימציה ובהפחתת רגישויות פוליטיות. לצד זאת, תמיכה דיפלומטית, צבאית וכלכלית של ארצות הברית ומדינות אירופה היא תנאי הכרחי להפיכת IMEC למוקד השקעה בר־קיימא לא רק במובן של המימון, אלא כגיבוי אסטרטגי מול שחקנים אזוריים מאיימים. הצלחת IMEC אינה נגזרת אך ורק מתכנון תחבורתי או מהזדמנות כלכלית, אלא מהיכולת להתמודד באפקטיביות עם מכלול אתגרי הביטחון האזוריים. שילוב נכון בין מנגנונים צבאיים, כלכליים, דיפלומטיים וטכנולוגיים, לצד ניהול מושכל של קשרי השותפות, הוא המפתח למימוש חזון המסדרון ולהפיכתו לתשתית קישוריות אמינה ועמידה.

סיכום

יוזמת IMEC היא בראש ובראשונה מהלך גיאו־כלכלי שמבקש לעצב מחדש את ארכיטקטורת הקישוריות בין אסיה לאירופה לא רק באמצעות נתיבי סחר ותחבורה, אלא דרך שילוב שכבות של אנרגיה, דיגיטל ותיאום רגולטורי. בהיבט זה, הדיון ב־IMEC כחלופה ל־BRI אינו עניין תדמיתי בלבד, אלא תחרות על מודל: מי קובע סטנדרטים, מי מייצר אמון ומי שולט בצמתים שמאפשרים רציפות תפעולית לאורך שרשרת האספקה. עם זאת, בניגוד ל־BRI המתאפיינת ביכולת ריכוזית גבוהה (מימון, ביצוע ותזמון) IMEC נותרת בשלב זה יותר מסגרת כוונות מאשר פרויקט בעל מנגנון מוסדי מחייב. הפער בין חזון ובין תשתית ממשלית־משפטית (מימון, אחריות, תקינה, לוחות זמנים) הוא החסם המרכזי\ שמסביר מדוע סיפור אסטרטגי חזק עדיין לא מתורגם לתשתית עובדת בשטח.

מנקודת המבט הישראלית, היא אינה עוד תחנה במסדרון אלא צומת בעל ערך מערכתי: שילוב בין נכסי תשתית, יכולות טכנולוגיות ופוטנציאל אנרגטי־אזורי. ואולם אירועי 7 באוקטובר המחישו כי קישוריות במזרח התיכון אינה יכולה להתקיים בניתוק מהקשר פוליטי־ביטחוני. אמון הוא משאב אסטרטגי שנבנה לאט ונשחק מהר, והמסדרון ייתפס בר־קיימא רק אם יתממשקו אליו מנגנוני ביטחון, ביטוח ותגובה למשברים באופן מוסדי ומתואם. IMEC הוא פרויקט מותנה־פוליטיקה גם כאשר הוא עטוף ברטוריקה כלכלית וטכנית. הקפאת הנורמליזציה הסעודית–ישראלית, העמדות המסויגות של ירדן והאינטרסים של מצרים וטורקיה, אינם רעשי רקע אלא משתני־מפתח המשנים את תוחלת ההיתכנות, את תוואי המסדרון ואת פרופיל הסיכון של משקיעים. יתרונה של ישראל כצומת מתקדם אינו מספיק כשלעצמו: המסדרון יצליח אם יתפתח מינימום פוליטי אפקטיבי שמאפשר שיתופי פעולה פונקציונליים גם כשפתרונות עומק בסוגיות הליבה אינם מושגים. על כן אין להמתין ל"הבשלה אזורית", אלא לעצב תהליך מדורג: להתחיל בחוליות בשלות כמו הודו–המפרץ, ובה בעת לבנות מסגרת מוסדית קבועה כדוגמת מזכירות, קבוצות עבודה, תיאום רגולטורי ומימון, שתאפשר לצרף בהמשך רכיבים רגישים יותר - ובכלל זה את הממד הישראלי במלואו - כאשר ייווצר חלון מדיני מתאים. גישה מדורגת כזו גם מייצרת דיווידנד אמון, ותהפוך את IMEC מפרויקט שממתין לשלום, לכזה המייצר תמריצים מצטברים ליציבות.