כדי לנצח במלחמות, לא די רק לשלוח חיילים
נהוג לחזור על האמרה כי צבא ארצות הברית נלחם ומנצח במלחמות האומה, אך קיצור זה אינו מדויק לחלוטין. צבאות, כמעט תמיד כחלק מכוח משותף (joint force) ובדרך כלל כחלק מכוח משולב(combined force) , אכן נלחמים ומנצחים בקרבות ובמערכות. לעומת זאת, מדינות הן אלה שמנצחות במלחמות. מדוע? לפחות מארבע הסיבות הבאות:
ראשית, המלחמה היא כלי פוליטי, כלומר מלחמות נלחמות כדי להשיג מטרות פוליטיות. צבאות אינם קובעים את מטרות המלחמה; מנהיגים פוליטיים עושים זאת (סמכויות המלחמה בארצות הברית נועדו להתחלק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. לכן "מנהיגים פוליטיים" מתייחס למנהיגים המתאימים בשתי הרשויות). מפקדים בכירים בצבא מספקים תרומה לקביעת היעדים האסטרטגיים במסגרת דיאלוג אזרחי-צבאי ראוי, שלרוב הוא ממושך. מפקדים בכירים בצבא – לרוב בתיאום עם מנהיגים פוליטיים בכירים – קובעים גם את היעדים הצבאיים למערכות; יעדים לקרבות נותרים בדרך כלל למפקדים צבאיים, אך לא תמיד. אם קרב מסוים גדול מספיק או שיש לו השפעה ישירה על היעדים האסטרטגיים של המלחמה, כגון הקרבות בנורמנדי שבצרפת במלחמת העולם השנייה; באינצ'ון במהלך מלחמת קוריאה; או הקרב על מוצול שבעיראק בשנים 2017-2016 – מנהיגים פוליטיים יהיו מעורבים בקביעת היעדים גם ברמה הטקטית. המלחמה היא תמיד כלי פוליטי.
שנית, מערכות צבאיות הן הכרחיות אך אינן מספיקות כדי לנצח במלחמה. כל מרכיבי העוצמה הלאומית מעורבים בהשגת היעדים האסטרטגיים של המדינה. למשל מערכות דיפלומטיות, כלכליות, פיסקליות, תודעתיות ותעשייתיות, הן כולן דוגמאות למערכות שאינן צבאיות והכרחיות כדי לנצח במלחמה. דבר זה נכון היום, כפי שהיה נכון במלחמת העצמאות האמריקנית, מלחמת האזרחים, שתי מלחמות העולם, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, המלחמה הקרה, המלחמות שלאחר 11 בספטמבר וכל מלחמה אחרת שבה נלחמה ארצות הברית. מכיוון שמערכות צבאיות ולא צבאיות עולות כסף, מנהיגי הקונגרס יהיו מעורבים בתהליך פיתוח המערכה, כפי שהיה בכל מלחמה. צבאות, או הכוחות המזוינים לבדם, אינם יכולים לנצח במלחמות.
תיאום מערכתי
שלישית, מכיוון שניצחון במלחמה דורש יעדים אסטרטגיים ופוליטיים, כמו גם סדרת מערכות צבאיות ולא צבאיות, נדרש גוף קבלת החלטות לאומי כדי לנהל את התכנון ולבצע את התיאום. בארצות הברית, המערכות מתוכננות ומבוצעות על ידי מחלקות הרשות המבצעת. דבר זה יוצר רמה מסוימת של מורכבות, שכן כל מערכה חייבת להיות משולבת עם האחרות. אם לא יהיה שילוב כזה, המאמץ הלאומי עלול לאבד מיקוד, מה שיוביל אפילו לכישלון בהשגת היעדים האסטרטגיים שנקבעו או לפחות להארכה מיותרת של המאמץ המלחמתי.
כשל זה כבר התרחש בעבר. התיאום והשילוב של מערכות צבאיות ולא צבאיות, לשם השגת יעדי המלחמה של האומה, הם באחריות המועצה לביטחון לאומי (NSC - National Security Council). שוב, מכיוון שסמכויות ואחריות המלחמה מחולקות, אחריות המועצה לביטחון לאומי תכלול בדרך כלל תיאום ראוי עם הקונגרס, או לפחות עם חברים נבחרים בו. המועצה לביטחון לאומי גם אחראית – יחד עם מנהיגים פוליטיים וצבאיים בכירים אחרים – להתאים את המדיניות ככל שהמלחמה מתפתחת ולהביא את המלחמה לסיומה.
המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, והיא הופכת כזו אף יותר מכיוון שהאויב מנסה במכוון לסכל תוכניות – ולעיתים אף מצליח. פירוש הדבר שהחלטות שהתקבלו בזמן נתון עשויות כבר לא להיות מתאימות בזמן מאוחר יותר, כיוון שהתנאים השתנו. התאמה אינה רק דרישה צבאית במלחמה; היא גם דרישה פוליטית. התאמה נדרשת מכל המחלקות המבצעות מערכות לתמיכה במלחמה, והיא גם דרישה מהגוף המשלב בין המערכות הצבאיות והלא צבאיות.
לכל מלחמה יש התחלה, אמצע וסוף. נראה כי העבר של ארצות הברית מלמד שהיא טובה יותר בהתחלות ובאמצעים, ופחות טובה בסוף המלחמה. הצבא האמריקני – כחלק מכוח משותף ובדרך כלל עם בעלות ברית או שותפים – יכול לסיים מבצעי לחימה גדולים על ידי ניצחון במערכות ובקרבות. עם זאת, אין הדבר מביא תמיד לניצחון במלחמות – וייטנאם ואפגניסטאן הן שתי דוגמאות ברורות לכך. גם אם הלחימה מסתיימת, כל מרכיבי העוצמה הלאומית הכרחיים בשלב שלאחר מבצעי הלחימה הגדולים, באותה מידה שהם הכרחיים במהלכם. לעיתים קרובות מנהיגים אמריקנים מאמינים שכאשר הלחימה מסתיימת המלחמה נגמרת; ההיסטוריה אומרת אחרת. אין "המשימה הושלמה" (Mission Accomplished) במלחמה עד שהיעדים האסטרטגיים והפוליטיים הושגו. פירוש הדבר הוא קיום של מערך תוכניות משולב - צבאיות ולא צבאיות - לתקופה שלאחר הלחימה.
תמיכה מבית
לבסוף, ניצחון במלחמה דורש לגיטימציה, כלומר תמיכת העם האמריקני. יצירתה ושימורה של תמיכה זו הם מאמץ מורכב. כמובן, צבאות יכולים לתרום לבניית ושימור התמיכה הציבורית על ידי ניצחון בשדה הקרב והתקדמות לעבר השגת היעדים האסטרטגיים של המלחמה. אך, כמו במקרים הקודמים, התקדמות צבאית היא רק מרכיב אחד. לגיטימציה בארצות הברית משמעה אמונה כללית ורחבה בציבור שהמלחמה לגיטימית, שיעדיה של אמריקה ברי השגה ומוּשגים בפועל, וכי עלויות המלחמה במונחי כסף ודם "שוות" את מטרות המלחמה.
כאשר אחת האמונות הללו או יותר מוטלות בספק, או שחלק ניכר מהעם מתחיל לפקפק במה שמספרים לו, התמיכה הציבורית מתחילה להישחק וכך גם הלגיטימציה. קיומה של מערכה הסברתית רחבת היקף, המבוססת על עובדות ונועדה לשמר את תמיכת אזרחי אמריקה, הכרחית לניצחון במלחמה באותה מידה שבה הכרחיים ניצחונות בקרבות ובמערכות. מערכה כזו אינה תחת אחריות צבאית בלבד.
ניהול וניצחון במלחמה דורש לחימה כחלק ממאמץ לאומי משולב ומתמשך, הממוקד ביעדים פוליטיים, אסטרטגיים, ברורים וברי השגה. צבאות וכוחות מזוינים אכן נלחמים במלחמות; לבדם, הם אינם יכולים לנהל אותן וגם לא לנצח בהן. השימוש בקיצור "הצבא נלחם ומנצח במלחמות האומה" אולי נוח, אך חשוב להיות ברורים בנוגע לחלקו של הצבא בניצחון במלחמות.
מבחינה פנימית, שמירה על מיקוד ברור באחריותו של הצבא לנצח בקרבות ובמערכות מספקת את ההקשר הנכון למוכנות, אימונים ופיתוח מקצועי של מפקדי הצבא. מבחינה חיצונית, המשך הדגשת מגבלות הפעולה הצבאית וההכרח שהיא תהיה חלק ממאמץ לאומי מזכיר הן למנהיגים הפוליטיים הבכירים הן לאזרחים כי ניהול וניצחון במלחמה הם אחריות משותפת – צבאית-פוליטית-חברתית – ולא אחריות צבאית בלבד.