המחתרת ואיש המחתרת
ארץ־ישראל העברית כבר הכירה ולמדה מתוך נסיון, טעמה של מחתרת מהו – גם של מחתרת, אשר דוחקים לתוכה עם שלם, על הנהגתו המוכרת, הטבעית והחוקית, ועל מאויי קיומו וגאולתו. והישוב מוסיף לטעם טעמה של "מחתרת" - אם לא תמיד במציאות-החיים בארץ־ ישראל,הרי לגבי ההכרה במעמדו ובזכויות כוחות-המגן המאורגנים שלו - גם כיום, על סף עצמאותו הרשמית ותוך כדי התהוות גרעיניו הממלכתיים. ואין לדעת מה צופן יום בא בחובו, בחלק זה או אחר של הארץ.
לקח הזדעזעות־העולם מלמד, כי גם עמים כרוסיה וכצרפת ניזקקו במלחמת־קיומם לאורח־מחתרת ולזין־חשאי ; ואלו העמים הבינוניים והקטנים – לא כל־שכן : מ"הצבא הלבן" כמו שקראו לחיל־ההתנגדות בבלגיה, ועד ל "צבא־העם" של בורמה, בתכונתה למיגור השלטון היפני ; מיון הסוערת וההירואית בשנות הכיבוש ועד לדניה השליוה־כביכול במריה נגד הגרמנים. אכן, לעתים הגיעו הדברים עד כדי קיום "שני עולמות" ממש : זה הגלוי, שעל פני השטח, וזה הסמוי, החי ב"מחתרת". ואף אם סר, בתום מלחמת־העולם, ההכרח בפיצול־חיים מלאכותי ודרוך שכזה מעל פני מרבית שטחו של כדור־הארץ היגע ושואף־השלום, הרי אין בזה עדיין משום ערובה לכך, שעמים הנאבקים על חירותם, העומדים בפני פולש ומשתלט, לא יצטרכו לשאוב ממעין הנסיון של תנועות־התנגדות וארגוני־מחתרת.