כיצד נעלמה ההתרעה למלחמה מתפיסת הביטחון של ישראל?

ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי 7 באוקטובר טרם קמה, אך בזמן שחלף מן האסון כבר החלו להתפרסם גרסאות גלויות של התחקירים הפנימיים של גופי הביטחון, לצד שלל תחקירים עיתונאיים ופרסומים נוספים, השופכים אור על הנסיבות שהובילו לכישלון ההתרעה על מתקפת הפתע של חמאס. בין ההסברים: היחסים הבעייתיים בין הדרג המדיני ובין הדרג הביטחוני והקונספציה המשותפת לכולם בדבר מורתעותה של חמאס; פערי מקצועיות כבדים של אנשי המחקר והאיסוף; "קללת העושר" של מודיעין אינטימי רב, אשר הובילה לתחושה כוזבת של "עליונות מודיעינית" ולאובדן הסָפק בקרב אנשי המודיעין; הסתמכות יתר על טכנולוגיה, תוך זניחת דיסציפלינות האיסוף הגלוי והאנושי; תחושת החסינות מפני הונאה אסטרטגית של חמאס; ועוד.
ואולם בכל עושר הכתיבה הקיימת על הבעיות, על הפערים ועל המחדלים שהובילו לכישלון ההתרעה נעדרת התייחסות לעצם העיסוק - או, למעשה, חוסר העיסוק - של המודיעין הישראלי בהתרעה על מלחמה, כסיבת שורש לכשל הרב־מערכתי: מה היה מקומה בתפיסת הביטחון של ישראל ובאסטרטגיית צה"ל? אילו שינויים חלו בעיסוק בהתרעה על מלחמה באמ"ן לאורך השנים, ואיך אפשר להסבירם? וכיצד השפיעו שינויים אלה על הכישלון המודיעיני ב־7 באוקטובר?
המאמר בוחן שאלות אלה באמצעות סקירה גנאולוגית של העיסוק באמ"ן בהתרעה על מלחמה, החל מקום המדינה ועד 7 באוקטובר. שיטת העבודה מתבססת על ניתוח טקסטים, ובכלל זה מסמכים תורתיים ותפיסתיים של אמ"ן וצה"ל, עבודות מטה, החלטות ארגוניות והתבטאויות גורמים בכירים. חלק ממקורות המידע מסתמכים על מסמכים פנימיים של צה"ל (שאושרו לפרסום).