"הקול הנעלם" - כיצד תרבות ארגונית מעצבת שיח מודיעיני
הכישלון ב־7 באוקטובר הוא האירוע המודיעיני המטלטל בתולדות המדינה. קדמו לו שורה של קונספציות שקרסו באחת. אולם נדמה כי הקונספציה המודיעינית מהדהדת יותר מכולן, בוודאי בעיני מי שגדל על המורשת ממלחמת יום הכיפורים ועל ברכי הנחות היסוד כי ההתרעה היא משימתו הראשונה של המודיעין וכי איש המודיעין יהיה תמיד אמיץ להביע את דעתו, בדיוק כמו קצין המחקר מפיקוד דרום, סגן סימן טוב בנימין, קצין שלא חשש להביע את דעתו בפני מפקדיו והגיע לוועדת אגרנט כסמל לאומץ להביע דעה, גם כשהדבר לא עלה בקנה אחד עם שרשרת הפיקוד.
סיבות רבות יכולות להסביר את התנהלות אנשי המודיעין ערב 7 באוקטובר, ורובן תישארנה עלומות עד לבירור מעמיק וחקירה ברבדים השונים: הלאומי, הקהילתי והארגוני. אני מעוניינת להפנות את הזרקור לאזור אחר, לתרבות הארגונית. כיצד מתנהל השיח בתוך ארגוני המודיעין? האם אנשי המודיעין נוהגים לומר את דעתם או שעושים חשבון ומרסנים את עצמם, כפי שטען אלוף (מיל') יצחק בריק בביקורתו על צה"ל? מה יעשה, אם כן, קצין מודיעין צעיר שחושב אחרת מהדעה הרווחת בחדר? האם יאבק על עמדתו או יעדיף להחריש? שאלות אלה ממוקמות במרחב שבין ערכים ואתיקה מודיעינית ובין תרבות ארגונית ביחידות המודיעין. אולם הן קשורות גם לתרבות שיח הנהוגה בארגונים ביטחוניים היררכיים, משימתיים ותכליתיים.
המאמר ינסה להניח תשתית להבנת האקלים הארגוני באגף המודיעין ולשטוח את המאפיינים התרבותיים שהושרשו באגף במהלך השנים. מאפיינים אלה אומנם תרמו להצלחת האגף, אך יש להם גם אחריות והשפעה על הכשל הארגוני, ולהבנתנו, השפיעו על חלק ממערך השיקולים להבעת דעה.
כתיבת המאמר נשענת בעיקרה על הבנותיה המקצועיות של הכותבת משירות רב שנים ביחידות אמ"ן השונות. נוסף על כך, כדי לבחון סוגיות רגישות אלה ולקבל תוקף לדברים רואיינו שישה קצינים וקצינות בכירים בדימוס מדרגת סא"ל ומעלה שפרשו בשנים האחרונות מאגף המודיעין. הריאיון היה חצי מובנה, כל המרואיינים נשאלו שאלות זהות אך השיחה נתנה מקום למחשבות עצמאיות של המרואיינים. כמו כן טיוטת המאמר נדונה בקבוצה מקצועית של בכירים לשעבר בקהילת המודיעין כדי לתקף את הדברים ולקבל הקשר קהילתי רחב.