פרק י' – מבנה צבא על-פי שיטות השירות
שיטות השירות מובחנות זו מזו בשלושת הקריטריונים שהוגדרו בפרקים הקודמים: ייעוד הצבא, משך השירות הפעיל, ושיטת הגיוס. הפרק האחרון דן בהרחבה בשיטת הגיוס ובהבחנה העיקרית שבין שיטת גיוס חובה ושיטת גיוס התנדבותית. פרק זה יסקור את מבני הצבאות השונים האפשריים על-פי שיטות השירות הנהוגות בהם.
צבא הקבע
זכות הראשונים לשיטת צבא הקבע בעת העתיקה נזקפת לאשור. בצבאה היו כל הרכיבים המאפיינים צבא קבע עד היום: הרכיב הראשון תשלום שכר לכל מי ששירת במשרה מלאה וקבועה; הרכיב השני – הקמת בסיסי לוגיסטיקה מרכזיים שהכילו את מחסני הנשק ומאגרי האספקה; הרכיב השלישי – בניית מחנות קבע ייעודיים עבור הצבא; והרביעי - ייצור ריכוזי של ציוד ואמצעי לחימה עבור אותו כוח.
בעת החדשה, היה זה צבאו של שארל ה-7, מלך צרפת, שלו נזקפה זכות הראשונים בהקמת צבא קבע מודרני. בנובמבר 1439 התפרסמה פקודה בשם Ordonnance sur la Gendarmerie שייפתה את כוחו של שארל ה-7 מלך צרפת לגבות מסים לשם הקמת צבא קבע מלכותי. בהתאם לפקודה רק המלך זכאי למנות מפקדים ולשכור חיילים למלחמה. למעט חילות מצב קטנים במבצרי הפיאודלים לשימושם. שלושה גורמים אפשרו את הקמת צבא הקבע: ההתעוררות הלאומית בצרפת עם הופעתה של ז'אן דארק; כישרונו הפיננסי של הסוחר ז'אק קאר, שהבריא את האוצר המלכותי; וכישרון ההמצאה של האחים בירו, שהקימו והפעילו חיל תותחנים משובח. מהלך זה עורר את התנגדותם של קבוצת ואסלים, שחששו למעמדם הבלעדי כנושאי נטל הביטחון. במאי 1445 ניתנה פקודה בדבר הקמת גדודי צבא המלך' Compagnies de lordonnance du Roi שהיו בהם 20 קומפאניות ממיטב הפרשים.