פרק ח' – המקורות לשיטות השירות הצבאי
שיטת השירות הצבאי, היא אחד הרכיבים העיקריים בתחום כוח-האדם בתוך המכלול השלם של בניין כוח צבאי. רכיב זה ימשיך להיות משמעותי כל עוד המלחמה תתבסס על לחימה וזו תתבסס על בני אדם. שיטת השירות הנבחרת תקבע: את מסגרת האילוצים על הכוח הצבאי מבחינת גודלו והיקפו; את ההרכב האנושי; ומכאן גם את ההתפלגות האיכותית של כוח-האדם העומד לרשות הצבא; ואת היכולת להתמקצע – כפועל יוצא של משך הזמן שכוח-האדם מופקע או נשכר לצורכי הצבא.
שיטת השירות הצבאי תשפיע ובמקרים מסוימים אף תקבע את אסטרטגיית ההפעלה של הכוח הצבאי. העמדת 1,169,000 חיילים חמושים לרשות הרפובליקה הצרפתית בספטמבר 1794, כתוצאה מהחלת גיוס חובה כללי, אפשרה לנפוליאון, מאוחר יותר, לנהל את מלחמות ההמונים בניסיונו לכבוש את אירופה.
בתורה, תשפיע שיטת השירות על מטרת הצבא וייעודו, לפחות באותה מידה שהיא מושפעת מהם. המיליציה השוויצרית, לדוגמה, נוסדה על חובת שירות כללית, שנבעה במאה ה-14 מרוח לחימה אנטי פיאודלית, כאשר תושבי 13 הקנטונים שאפו להשתחרר מעולם של נסיכים גרמנים ששלטו בהם. המרחק בין ימי שלום למלחמה חייבו התארגנות קצרה ללחימה ולהגנה. המיליציה השוויצרית התנהגה בהתאם לדפוסי מיליציה קלאסית עד להקמת שוויצריה כמדינה עצמאית בשנת 1474. לחימתה הייתה הגנתית, עם טקטיקה התקפית, על בסיס מרחבי ולוקאלי. שיטת השירות המיליציונית אפשרה זאת, כל עוד מטרת הכוח הצבאי וייעודו נשארו הגנה על טריטוריה מקומית.
שיטת השירות הצבאי מורכבת משלושה רכיבים: המטרה הצבאית של הכוח; משך הזמן המוקדש לשירות פעיל; ושיטת הגיוס. מטרת הכוח הצבאי יכולה לנוע בין מגננה אסטרטגית מקומית לבין יכולות צבאיות המאפשרות מתקפה. משך הזמן המוקדש לשירות פעיל, יכול לנוע בין מספר ימים עד שבועות בשנה, כמו בשיטת השירות של צבא מילואים, ועד לשירות ממושך של שנים, כמו בשיטת שירות של צבא קבע.