פרק ד' – המחצית השנייה של המאה העשרים

כמעט מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התפצלה הברית שניצחה מלחמה זו לשני גושים יריבים — הגוש הקומוניסטי שבראשו ברית־המועצות מזה והגוש הדמוקרטי שמרכזו בארצות־הברית מזה. במשך עשרות שנים נערכו הגושים הללו למלחמת עולם שלישית שתכריע בסכסוך ביניהם, אבל נרתעו מיזימתה בשל החשש שמלחמה כזו תוביל לשימוש בנשק גרעיני ולכן גם המנצח יפסיד בה. מלחמות גבוהות עצימות התנהלו בין צבאות של מדינות קטנות — רובן במזרח התיכון ובתת־היבשת ההודית. רוב הצבאות של מדינות אלה רכשו או קיבלו טכנולוגיה צבאית וידע צבאי מצבאות המעצמות, ולכן שיטות הפעלת האש שלהן היו גירסה מותאמת של שיטות הפעלת האש של צבאות המעצמות. צבאות המעצמות חקרו לעומק את המלחמות הללו, הפיקו מהן לקחים והטמיעו אותם בטכנולוגיה, בארגון ובתורה שלהם.

גם צבאות המעצמות נלחמו — אבל לא זה נגד זה. ברוב המלחמות יריביהם היו ארגוני גרילה ובמיעוטן נאלצו להתמודד נגד צבאות סדירים של מדינות מסדר שני. למעשה, הרוב המוחלט (70% עד 90% בהתאם לשיטת הספירה) של המלחמות בעולם מאז מלחמת העולם השנייה היו מלחמות נמוכות עצימות, שעיקר הלחימה בהן נערכה באורח

מלחמות נמוכות עצימות הן צורת המלחמה העתיקה ביותר והשכיחה ביותר במשך כל תולדות המלחמות. עם זאת, במשך רוב ההסטוריה הצליחו צבאות סדירים להביס כוחות בלתי סדירים שניסו לנקוט נגדם את צורת המלחמה הזו. שינויים הדרגתיים בתרבות העולמית ושכלולים בטכנולוגיה אשר התרחשו מאז סיום מלחמת העולם השנייה צמצמו את העדיפות של הצבאות הסדירים הרשמיים בלוחמה בלתי סדורה. שתי המעצמות הצבאיות החזקות ביותר בעולם נאלצו, כל אחת בתורה, לותר על יעדיהן המדיניים נגד אויבים נחותים מהן בהרבה ארגונית, כלכלית, טכנולוגית וצבאית: ארצות־הברית בויאטנם (1973-1965) וברית־המועצות באפגניסטן (1979-1989). צבא ארצות־הברית וצבא ברית־המועצות הפעילו כמויות גדולות מאד של אש במהלך המלחמות הללו וגילו ששיטות ההפעלה המתאימות למלחמה גבוהת עצימות אינן מתאימות לנסיבות הייחודיות של המלחמה נמוכת העצימות הבלתי סדורה.

לקריאת הפרק המלא לחצו כאן