
מערכת “כיפת ברזל” בפעולה במהלך יירוט רקטות. הקישוריות הרשתית האווירית התפתחה בה בעת בערוצים אזרחיים וצבאיים. צילום: אתר צה"ל
בעבר ניסו הכוחות הלוחמים הקרקעיים והימיים לתאם מהלכים ולעדכן זה את זה תוך כדי התפתחות המערכה. הם נעזרו באיתותי עשן, יונים, דגלים ומורס. עם ההתפתחות הטכנולוגית, עליית מורכבות שדה הקרב, הופעת הכוח האווירי, החימוש המדויק מנגד והיסוד המודיעיני – הפכה הקישוריות (Interoperability) לעניין מרכזי, ויש שיטענו אף ליסוד הכרחי ברוב מהלכי הכוח. הלוחמה האווירית המודרנית, של פלטפורמות מוטסות, טילים, הגנה אווירית, מסוקים ועוד, נשענת כיום כמעט לחלוטין על רשתות נתונים ברמות קישוריות מגוונות. יש אף הסבורים שבשדה המערכה המודרני – אם אינך מחובר לרשת נתונים המקשרת ישויות אוויריות, הרי בפועל אינך קיים במציאות.
המושג “קישוריות” מקפל בתוכו רבדים רבים: מרמת הפלטפורמות, היחידות והזרועות (ים, יבשה, אוויר, חלל, סייבר ועוד) ועד לשילוב עם מדינות שכנות או מעצמות הפועלות בזירה. מקובל לכנות את המרכיב האחרון “הגנה אווירית אזורית" (Regional Defense). במאמר זה נתמקד ברובדי הקישוריות של מערכי ההגנה האווירית בלבד.