ניצחון ותבוסה בעיני ארגוני ההתנגדות

בשנות ה־80 של המאה ה־20 קמו ארגוני ההתנגדות (מֻקַאוַמַה) האסלאמיים העיקריים שעימם מתמודדת ישראל, הן ארגונים סונים, דוגמת חמאס והגִ'הַאד האסלאמי (גא"פ) בפלסטין, הן שיעים דוגמת חזבאללה ארגונים אלה קמו כחלק מההתעוררות האסלאמית. יש ארגונים נוספים, הן סונים והן שיעים, דוגמת דאעש ואל־קאעדה בסנה, וג'מאעת אנצאר אללה (החות'ים) אך מאמר זה אינו מתמקד בהם.

מיכאל מילשטיין במחקרו על המקאומה כתב כי ההתנגדות היא הרבה מעבר לשיטת לחימה או משנה צבאית – היא תפיסת עולם כוללת. על אף שרעיון ההתנגדות אינו משקף משנה סדורה, אפשר לאתר קווי דמיון בסיסיים בעקרונות המנחים של כלל הגורמים המייצגים אותו. מאבקם של ארגוני ההתנגדות האסלאמיים מּונע מכוח ציווי אלוהי מחייב, המבוסס על הבטחה (וַעְד) אלוהית לניצחון ודאי בעתיד ועל שלילה מוחלטת של האויב ועצם קיומו. 

לפי משנתם של ארגונים אלה, במציאות הקיימת יש לאויבי האסלאם, ובראשם אמריקה וישראל, יתרון צבאי־טכנולוגי מובהק שאינו מאפשר את הכנעתם המהירה. לפיכך, ארגוני ההתנגדות דבקים בתפיסת המערכה כמופע רב ימים ורב דמים. לוחם ההתנגדות מצויד באורך רוח (צַבְּר) ובעמידה איתנה (צֻמוּד, תַ'בַּאת) הנובעים מתוך אמונה. הדבר מעוגן, למשל, בפסוק הקראא'ני (3:200): "הוי המאמינים, עִמדו והתנגדו בעוז רוח, ועִמדו על המשמר (רִבַּאט), והיו יראים את אללה, למען תעשו חיל".

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן