ניצחון ותבוסה בקרב מול הג'האד

לפני כשבוע התפרסם ב"מערכות" מאמר מעניין על תפיסת הניצחון והתבוסה בעיני העולם המערבי וישראל, לעומת התפיסה שלהם בעיני ארגוני הג'האד וההתנגדות שבהם אנחנו נלחמים.1 גוף המאמר חשוב ומעשיר, ובסופו מפרט הכותב ארבע המלצות. לטעמי הן אינן נגזרות מהעובדות, שלוש מהן שגויות והרביעית מטעה.

ראוי להקדים רקע על מקומן של תנועות הג'האד בעולם הערבי והמוסלמי. עולם זה מתלבט בתגובתו למודרנה זה מאתיים או שלוש מאות שנים.2 לא ידוע לי על תנועת חילון משמעותי, והדיון נסוב על התאמת האמונה באסלאם והמערכת הפוליטית לעולם החדש. היו מנהיגים דתיים שעסקו בהתאמת ההלכה, למשל הכשרת כלים פיננסיים מודרניים והענקת מעמד משפטי לנשים, היו שעסקו בניקוי האסלאם ממיסטיקה ואמונות טפלות שדבקו בו ועוד דרכים רבות. בין התנועות הייתה גם "האחים המוסלמים", שתנועות הסלפיה־ג'האדיה הן צאצאיה הרוחניים. 

בחלקה הראשון של המאה ה־20 נטה העולם הערבי לרעיון של מדינות מודרניות. מדינות ערב שקמו אחרי המנדטים הבריטי והצרפתי היו חילוניות בחוקתן, לאומיות בהרכבן ולעיתים סוציאליסטיות באידיאולוגיה שלהן. כל הרעיונות האלה זרים לאסלאם שדוגל במדינת הלכה אחת לכל האומה המוסלמית, שאת ערכיה החברתיים קובעת ההלכה. המדינות המודרניות הכזיבו. אם בגלל השחיתות, אם בגלל התבוסות מול המערב וישראל, אם בגלל אובדן האמון במודרנה ועליית הפוסט־מודרנה. אובדן הלגיטימיות של המדינות המודרניות הפך להתקוממות ב"אביב הערבי", ועל חורבות המדינות התחזקה תנועת הג'האד, שהציעה עצמה כחלופה לערבים ולמוסלמים כדי להתמודד עם המודרנה ולהשיב את כבודם. יפה מזהה פולקה את ההבדל שבין הדרך שבה רואה הג'האד ניצחון, ובין הדרך שרואה זאת המערב. האחרון כמובן לא רואה בהשמדה של כלים צבאיים ניצחון, אלא השגת מטרות המלחמה, אבל בוודאי שאינו רואה בניצחון הגשמת הבטחה אלוהית שתבוא לידי ביטוי בתהליך היסטורי שאותו אנחנו לא מבינים, ושמבחינת לוחם הג'האד כל עוד נמשכת המלחמה אזי עצם ההשתתפות בתהליך ההיסטורי הוא ניצחון.

מטרת המלחמה שאישר קבינט המלחמה ב־16 באוקטובר 2023. מקור: צילום מסך כאן11

פולקה מציע לנו ארבע המלצות. הראשונה היא "לנטוש את ההנחה כי אפשר להשיג הכרעה מובהקת ומוחלטת מול האויב". נכון שאי אפשר להשיג הכרעה מול הג'האד, מפני שההכרעה היא במהותה פסיכולוגית ואין כנראה סיכוי שהג'האדיסטים יאבדו את אמונתם. ישראל מעולם לא שמה לה למטרה להשיג הכרעה. ישראל מבקשת ניצחון מוחלט, וגם מגדירה אותו במונחים בני השגה. מול חמאס יהיה הניצחון המוחלט השמדת הנכסים הצבאיים והשלטוניים של חמאס, והקמת שלטון חלופי ברצועת עזה. להישגים אלה אפשר להוסיף הישגים משניים חשובים ביותר כמו ביטול המונופול של הג'האד על החינוך, וחיסול מנגנון הנצחת הפליטות של אונר"א. מול חזבאללה יהיה הניצחון המוחלט הסגת חזבאללה מהגבול, חיסול כוחו הצבאי שמאפשר לו שליטה בלבנון והעמדת כוחה של העדה השיעית ברמה שווה לזו של יריבותיה – העדה הנוצרית והעדה הסונית. מצב כזה יחייב את השיעים להפנות את מה שיישאר מכוחם להגנה עצמית. בשני המקרים – מול חמאס ומול חזבאללה – הניצחון המוחלט לא יהיה על הרעיון הג'האדיסטי, אלא על הארגון המקדם אותו.

ההמלצה השנייה של פולקה היא "לנטוש את ההנחה כי ישראל יכולה לכרסם משמעותית בתדמית ארגוני ההתנגדות בעיני האוכלוסייה שהם פועלים בקרבה". הסיבה לדבריו היא שהרס וחורבן לא יגרמו למרד בחמאס, והציבור ימשיך לתמוך בה כנושאת דגל ההתנגדות לכיבוש. הטענה הזו אינה מוכחת. נכון שתנועת ההתנגדות זוכה לרוב בכל מקום שהיא מעמידה את עצמה לבחירות, אבל הרוב הזה הוא קטן.3 מלחמתה העיקרית של תנועת ההתנגדות, השיעית והסונית, איננה נגד ישראל, ואפילו לא נגד ארצות הברית, אלא נגד מתנגדיה מבית כדי לכבוש את ההנהגה של העולם הערבי והמוסלמי. הניצחון אינו מובטח, ותנועות ההתנגדות עמלות לכבוש את לב ההמונים.

המון העם הערבי והמוסלמי אינו עדר של קיצונים דתיים מוסתים. כפי שנהה אחרי ההבטחה שבמודרנה כאשר כשלה מדינת האסלאם, וכפי שנטש את המדינות המודרניות שכשלו, כך יכול המון העם לנטוש את תנועות ההתנגדות. הן מציגות טענות שיש בהן טעם: מצד אחד לרומם את האדם לאלוהים, ומצד אחר תוכנית שנראית סבירה – לנצח את האויב האימפריאליסטי. הן מבטיחות שחזרה לאמונה תחזיר את הכבוד, מסבירות שכוח האמונה ינצח בקרב ומראות שבידי לוחמי האמונה יש כוח צבאי שיש בו כדי להביס הצבאות הטכנולוגיים של האויב ולהשיג איזון אסטרטגי.

אם נצליח להפגין שהטענות הללו חלולות – יאבדו תנועות ההתנגדות את קסמן. איננו רחוקים מהמצב הזה. תמונות הלוחמים הנכנעים, ההמונים הנמלטים והמנהיגים המחוסלים, מזכירים לערבים את הנכבה והנכסה, וברור שההתנגדות הביאה השפלה חדשה. האמונה והחוסן של הלוחם היהודי מדגימה שאמונה באסלאם אינה מספיקה. הלוחם שבצד האחר ניחן באמונה בדיוק כמו הלוחם של ההתנגדות. ולבסוף, העוצמה הצבאית, הדיוק והתחכום של ישראל, הופך את טענת האיזון האסטרטגי לפתטית. מול מתקפת הביפרים נראות הרקטות מגוחכות. אם יוגשם הניצחון המוחלט סביר להניח שהתהליך ההיסטורי ייטה לרעת תנועות ההתנגדות, והמון העם המוסלמי והערבי יחפש חלופה אחרת.

ההמלצה השלישית של פולקה היא "להימנע ככל שניתן ממלחמת התשה ארוכה". לדעתו החוסן והמורל של ישראל ייפגע, בעוד ההתנגדות והג'האד יפרחו. גם כאן מניחה ההמלצה שטענות הג'האד הן המציאות. הג'האד אמנם מחנך את לוחמיו לאורך רוח, סבלנות, עמידות בתבוסות מקומיות וראייה רחוקה. דווקא בעמידתה במלחמה ארוכה, בחוסנה, בסבלנותה ובחוסר רצונה להגיע להסדרים, מוכיחה ישראל שהג'האד טועה. ישראל מדברת אל הערבים בערבית, מוכיחה להם שהתכונות עליהן ביססו את תוכניתם אינן נחלת הג'האד, וישראל ניחנה בהן בשפע. מלחמות הן דבר רע, ויש לקצר בהן ולמנוע אותן, אבל אם הגענו למלחמת אין־ברירה ארוכה עלינו למצות את היתרונות שבה. היא נוטלת מההתנגדות את נשקה הפסיכולוגי העיקרי.

ההמלצה הרביעית היא "לא להתבשם מהסיכול". הרעיון הוא שיש בסיכול הישג צבאי מסוים, אבל סיכול המנהיגים לא ישבור את רוח ההתנגדות. נכון שסיכול המנהיגים כשלעצמו לא ישבור את ההתנגדות, לכל מנהיג ולכל מפקד יש סגן, וגם לסגן יש סגן. עם זאת, הסיכולים חשובים, ואסור לטעות ולהמעיט בערכם. ראשית הבכיר המחוסל זכה בבכירותו ביושר. בכיר צבאי הצטיין ביכולתו בשדה הקרב, באומץ ליבו ובמנהיגותו. הבכיר המדיני הצטיין במחשבה ובמעוף, בכריזמה, ביכולת ארגון ותכנון. כל התכונות הללו אינן נפוצות, וכל מחליף הוא כמעט בהכרח מעט פחות טוב ומעט פחות מנוסה מקודמו. חיסול כל שרשרת הפיקוד וההנהגה פוגמת ביכולתו של כל ארגון לתפקד בצורה יעילה, ומשאירה אותו עם יכולת מקומית של לוחמים נועזים להוציא לפועל יוזמות מקומיות ולא מתואמות. גם אם הצליח אותו לוחם, יתקשה הארגון, בהעדר מנהיגות מוכשרת וכריזמטית, למנף את ההצלחה להישג מדיני או תודעתי.4 בסופו של דבר יהפכו הסיכולים את תנועות ההתנגדות לארגוני גרילה, והניסיון הפלסטיני מול צה"ל – ממלחמת העצמאות עד "חומת מגן" – לא מבשר להם טובות. שנית, אין תנועה ללא מנהיגים שיתאימו את ערכיה למציאות, יסחפו אחריהם את ההמון ויהפכו את האידיאולוגיה לארגון יעיל. חיסול המנהיגים יפגע בתנועות ההתנגדות לטווח ארוך, וישאיר את השטח למתנגדיהן.5

אכן, תהום פעורה בין תפיסת הניצחון שלנו ושל הג'האד. עם זאת לא נובע מכאן שאי אפשר לנצח. צריך לנצח בצורה שהם מבינים. ניצחון צבאי לא יגרום לערבים לאהוב את הכיבוש או לראות במערב מודל לחיקוי. אבל הוא יכול לגרום להם לנטוש את דרך הג'האד, ולחפש דרכים אחרות להתמודד עם המציאות. אנחנו בדרך הנכונה, ואם לא יישבר העורף, אם לא ניגרר אחרי התעמולה הג'האדיסטית שמציגה את עצמה כבלתי מנוצחת – נצליח לעצב עתיד טוב יותר.

לקריאת המאמר של שגיא פולקה לחצו כאן