מבצע "עמוד ענן" הוא האחרון בסדרת מבצעים שמנהל צה"ל מאז שנות ה־90, אשר ייחודם הוא בניסיון לקיים ולתחזק הרתעה מול אויבים לא מדינתיים, מבלי להפעיל כוח בקנה מידה הכרעתי. המאמר שלפנינו טוען, כי תופעה זו הפכה לדוקטרינה דה פקטו של מדינת ישראל ושל צה"ל. דוקטרינה זו נולדה מתוך מצוקה, שעיקרה משבר אמון שנוצר בקרב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל כלפי מושג ההכרעה, כפי שעוצב וליווה את תפיסת הביטחון בעשורים הראשונים. ההכרעה נתפסת אצל חלקם כבלתי אפשרית ואצל אחרים כבלתי כדאית. כך או כך, מלחמות הכרעה, הכוללות הפעלת כוחות קרקעיים גדולים, העברתם לשטח האויב וכיבוש השטח ממנו פועל האויב, איננה נתפסת עוד כאופציה המועדפת.

המאמר מציע התבוננות ביקורתית בדוקטרינת מבצעי ההרתעה באמצעות אבחנה עקרונית בין סבבי הלחימה ההרתעתיים לבין מלחמות ההכרעה שנוהלו מול מדינות ערב. בראייה היסטורית, הביאו המלחמות מול מדינות ערב, להיחלשות הדרגתית של רצונן להילחם מול מדינת ישראל ולגיבוש חלופות פרדיגמטיות למלחמה. כך, מצרים אימצה את החלופה המדינית ואילו סוריה אימצה חלופה של "מלחמה באמצעות שליח". מבצעי ההרתעה, לעומת זאת, אינם משיגים תוצאה דומה, אלא להפך, מסבב לסבב אנו פוגשים אויבים חזקים יותר, הן במישור הפוליטי והן במישור הצבאי. באורח פרדוקסלי, דווקא הישגיהם של מערכי ההגנה האקטיבית במבצע 'עמוד ענן' מספקים תמריץ לאויב להתמיד בלחימתו נגדנו. לפיכך, מבצעי ההרתעה אינם ממלאים את ייעודם ארוך הטווח - העמדת האויב במבוכה פרדיגמטית ואילוצו לחפש אסטרטגיה אחרת להתמודדות עמנו. כך, אסטרטגיית ההתנגדות לישראל, באמצעות ירי תלול מסלול, עלולה להתרחב לזירות אחרות. זאת, עד שיימצא מענה פרדיגמטי משכנע דיו בצד הישראלי.

לקריאת הגיליון המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן