למהותו של מקצוע הפיקוד הצבאי

אנשי צבא הקבע רואים את עצמם כ"אנשי צבא מקצועיים" - בשונה מהחיילים ומהקצינים שבשירות חובה, הלומדים את המקצוע הצבאי, אך עם סיום שלב הלימודים עוברים למעמד של אנשי מילואים. באופן טבעי רואים את עצמם אנשי המילואים כבעלי מקצוע אזרחי, גם אם חלקם הלא קטן משמר בתפקידיו האזרחיים יכולות רבות מהתחום הצבאי, והדבר בא לידי ביטוי לעיתים מזומנות כאשר הם נקראים לשירות בצבא.

מטרת המאמר היא להגדיר ולהסביר מי ייחשב "איש מקצוע” בכלל, ועל רקע זה בכוונתי לתאר את מהותו ואת ייחודו של המקצוע הצבאי. טענתי העיקרית היא שלמקצוע הצבאי אין אח ורע בכמה עניינים מהותיים, ורק אם נפנים ייחוד זה, נוכל להתמודד עם תפקידי הפיקוד בצבא.

בעבר נהוג היה לומר שנכון לראות בשירות בצבא "שליחות" ולא "מקצוע", כאילו יש סתירה בין הדברים – ולא היא. המקצועיות נבחנת על פי התנהגות הצבא והמתגייס תוך כדי שירותו ולא על פי הסיבה שבגללה הגיע לצבא. ידוע שהיו אנשי צבא שכירים, שהיו מקצועיים לעילא ולעילא (למשל גדודי הגורקה בצבא הבריטי), כמו גם מתנדבים נלהבים, שהיו רחוקים מכל מקצועיות ולכן גם נעדרי כל יכולת. תחושת "השליחות", שבמצבה הגיאואסטרטגי של מדינת ישראל חיונית לצה"ל כבסיס להתנדבות ליחידות הקרביות ולשירות בקבע, ושבלעדיה לא ייכון עם, ולא  יפעל צבא, אמורה להוסיף לרצון להיות מקצועי ולא לגרוע ממנו.