בחיאת זם-זם - משורר במדבר המערבי

קת דגלאס, מעלמיין לזם־זם (תרגם: יוסף עוזיאל), מערכות, תל־אביב, 1972.

אי שם ב־1995 זכיתי ללמוד בפו"ם שיעורים בהיסטוריה של קרבות המדבר המערבי מכתריאל בן אריה, היסטוריון צבאי קלסי מהסוג שאיננו נפוץ עוד במקומותינו. השיעורים התאפיינו בידע רב ובשליטה בפרטים והסברת משמעותם. אז, אני בטוח, לא הבנתי מדוע צריך לדקדק בפרטים. היום, אני מקווה, אני מבין יותר. כשלומדים היסטוריה צבאית כלימוד מקצועי־מעשי, חייבים לעסוק בפרטים הקטנים - בגודל הכוחות, בהרכבם ובמיקומם, בערפל ובשעת הפעלת האש, בהונאה המקומית ובשיתוף הפעולה בין החילות ועוד – ללא אלה לא מנצחים בקרב. לצערי במהלך אותה שנת לימודים נפטר בן אריה, אבל אני תמיד נזכר בו ובשיעוריו,1 כאשר אני קורא אודות המאבק על השטח העצום שבין הים התיכון ולסהרה, ומהדלתא של הנילוס ועד האוקיינוס האטלנטי בזמן מלחמת העולם השנייה. השבוע קראתי עוד אחד מהספרים הרבים שיצאו על הקרבות הללו מעלמיין לזם־זם שכתב קית קסטליין דוגלאס.2 הספר הנוכחי מצטרף לרצף ספרי מלחמת העולם השנייה שירשתי או שדדתי מספרייה שנסגרה - אש ביער;3 ספיטפייר מעל מלטה;4 האסטרטגיה הגבוהה בהתגשמותה;5 וההצגה הגדולה.6 הספר של דוגלאס שונה ממרבית הספרים על אודות הלחימה במדבר, ולא ניתן להבין ממנו את האסטרטגיה או הטקטיקה של הלחימה. זאת מכיוון שדוגלאס לא מתעניין, לא מבין או לפחות לא מתייחס למלחמה במבט רחב. דוגלאס היה משורר מבטיח לפני המלחמה, אבל ב־1940 התגייס לאקדמיה לקצינים, ולאחר שהוסמך בפברואר 1941 הוצב בארץ־ישראל ובקהיר. במקום להיות בגדוד, הוצב בקצין הסוואה במפקדת הדיוויזיה בקהיר. כאשר החל הקרב השני של עלמיין באוקטובר 1942, הוא לקח ללא רשות משאית והתייצב בפני מפקד הגדוד או הרג'ימנט - שם קיבל פיקוד על מחלקת טנקי קרוסיידר ואיתה נלחם, המתין, נע, המתין, נלחם ונפצע.

קית קסטליין דוגלאס. כמו בספר מלכוד 22 הוא צופה בציניות בתהליכים ובדמויות

תיאור הקרב שבו נפצע מאש הגרמנים מצוין. למרות שנדמה לקורא שמה שמעניין את דוגלאס זה מזון טוב, שתייה, שיחות באוהל הקצינים וסיגריות איטלקיות, הרי הוא מגלה תעוזה בכך שיוצא קדימה לסייר ונמצא בקו הקדמי של הגדוד והדיוויזיה. פעולה דומה שעשה ב־9 ביוני 1944 בקרבות בנורמנדיה, כאשר יצא לתצפית קדמית רגלית, עלתה לו בחייו. בין סיום הקרבות באפריקה לנחיתה בנורמדי, הספיק להוציא את הספר. דוגלאס מתאר בעינו החדה ובעטו המושחזת את הדמויות בגדוד, כמו המג"ד, דמות אקסצנטרית שניתן לראות את ג'ון קליז מגלם אותה. דוגלאס מכנה אותו פיקאדילי ג'ים, אם כי מדובר בחבר פרלמנט שמרני בשם אדוארד קלט, שמתואר כמטורף אריסטוקטי. לדוגמה, אחרי שדוגלאס חוסם את ציר התנועה, פיקאדילי, צועק עליו: "פנה לעברי בהשמיעו באוזני דברים נמלצים ונמרצים, כיאות לחבר הפרלמנט הבריטי: "אתה קצין צעיר וכושל ביותר, אינני יכול לתת ביטוי עז יותר לכעסי עליך. הייתי הורג אותך בו במקום. אתה חוסם את הנתיב היחיד שנשאר לצבא כולו [...] מכל האידיוטים הארורים שנקרו על דרכי, אתה הוא הגרוע ביותר. אתה יכול לראות עצמך במאסר פתוח",7 או סגנו: "הוא היה קשיש מפיקאדילי ונדמה לי שעשה בגדוד יותר מכל איש אחר. הוא היה עשיר מופלג ונאה, ונראה, כפי שאמנם היה, כדמות שיצאה מהמאה התשע־עשרה. הוא היה מרשים. רעיונותיו היו פיאודליים במובן הטוב ביותר - כל האנשים בגדוד היו מוחזקים בעיניו כאריסים שלו, אריסי־משנה, צמיתים וכן הלאה, והוא ראה עצמו אחראי להם כבעל אחוזה".8 שניהם אגב נהרגו בחזית לאחר שהובילו את הגדוד בקרבותיו, פיקאדילי נהרג בעודו מתגלח.

דוגלאס מנתח את היחסים בין אנשי הרג'ימנט - "הנערים/הבחורים" שידעו לרכב על סוסים - ובין אנשי הטנקים החדשים שלא מן החוג. גם את התנהגותם של הקצינים והמש"קים לסוגיהם, יחסי העורף והחזית ועוד: "הטנקים החדשים נתגלו לבסוף כטנקים הישנים של דיוויזיה אחרת - עוד מספר הפתעות כאלה, הרהרתי, ונוכל להתחיל לראות עצמנו כגיסות מחושלים - משום שחיילים המתנסים בהתנהגותן הבלתי־צפויה של המחלקות השונות של המטה, אשר הם משמשים להן ככלי־משחק, מסוגלים לעמוד בכל מבחן". כמו בספר מלכוד 22 הוא צופה בציניות בתהליכים ובדמויות: "הרב"ט הזריק את המורפיום אל תוך זרועו של דאן [...] נראה שמצבו של דאן לא הוטב לאחר הזריקה. ומה הפלא בדבר? לאחר זמן נתברר כי הזרקנו לו תכשיר שנועד לעורר אנשים לאחר הרדמה, ושניתן לנו בטעות במקום המורפיום".9 בספר תיאורי הווי של יחידת חזית, אבל גם תיאורי קרבות של המחלקה והטנק הבודד מבלי כחל ושרק וביבשות בהירה. מדובר בספר של טנקיסט־משורר. תיאור שונה, חד, ציני ובהיר של חיי לוחם ומפקד בקרב ובחזית במדבר המערבי. מומלץ לחובבי היסטוריה של מלחמת העולם השנייה, קרבות שריון ואדם בקרב ובהמתנה לקרב.

טנקי קרוסיידר. איתם נלחם, המתין, נע, המתין, נלחם ונפצע