הלקחים המערכתיים מלחמת האזרחים בסוריה - והטקטיים
הלמידה מהתהליכים שהתחוללו בזירה הסורית, מתחילת המחאה העממית המקומית (מרס 2011) ועד סיומה של מלחמת אזרחים עקובה מדם במעורבות אזורית ובין־לאומית (2018), מהווה אתגר אינטלקטואלי ומקצועי מרתק. המציאות האסטרטגית, האופרטיבית והטקטית הסורית בתקופה הנדונה, התאפיינה במורכבות ובתסבוכת בדמות קצב השתנות מהיר ומעורבות של שחקנים שונים ומגוונים במערכת. אסופת המאמרים המובאת כאן, היא ניסיון שיטתי וסדור להביא בפנינו את עיקרי הלקחים המערכתיים והטקטיים אשר נלמדו מהמערכה הממושכת בסוריה (שטרם הסתיימה).
ברקע לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה - הטלטלה האזורית שהחלה בתוניסיה (דצמבר 2010) ובמצרים (ינואר 2011), ויצרה את האווירה הציבורית המתאימה לשבירת מחסום הפחד של ההמון. נוסף על כך, שיטת השלטון ה“אסדית“ הותירה את מוקדי הכוח במדינה בידי קבוצה מצומצמת של נאמנים מקרב המיעוט העלווי, המרוכזת בערים (בעיקר דמשק, לאד‘קיה וטרטוס). לעומתן, הפריפריה הסורית הנדכאת והענייה, נטולת האליטות, היא אזור ספר שהיווה כר פורה להתפרצותן של הפגנות המוניות במרס 2011 .ההפגנות הראשונות פרצו בדרעא שבדרום סוריה, והתופעה התרחבה במהרה להפגנות חסרות תקדים בכל סוריה.
על אף השסעים הרבים בחברה הסורית (סונים-עלווים- אחרים, מרכז-פריפריה ועוד), אופי ההתקוממות החמושה בתחילתה (2011-2012) היה מקומי, ולא כלל מרכיב עדתי או דתי משמעותי. עריקים מקרב הקצונה בצבא הקימו את ”צבא סוריה החופשית“ וביקשו לשוות לו נופך לאומי מאחד, ללא גוון עדתי או דתי. בכך טמון סוד כוחה של המחאה, שביקשה לגייס לשורותיה רבים מבני העם הסורי, אך זאת הייתה גם מגבלתה. ההתקוממות לא הצליחה ליצור תנופת מחאה אנרגטית, רחבה ומאורגנת דיה, ונוצלה בידי גורמים חיצוניים ופנימיים שביקשו, כל אחד משיקוליו הוא, לקדם באמצעותה אג‘נדות סותרות שלא פעם התנגשו זו בזו.