הספר "צליחת התעלה" נכתב ופורסם לאחר פיטוריו של שאזלי (1980) כמסה אפולוגטית אל מול הטענות של הממסד המצרי נגדו. הוא תאר את ההכנות למלחמת יום הכיפורים, את מהלכה ואת המאורעות שאחריה. הוא תאר את יחסיו הבעייתיים עם שר המלחמה עלי, ואת אי האמון שלו בסאדאת. סוגיה מרכזית שעולה בספר היא המחלוקת בין שאזלי לבין עלי וסאדאת בשאלת מטרות המלחמה.
בשני אירועים מרכזיים שאזלי הציג עצמו כמי שחולק, בשם ההיגיון הצבאי על עמדתם. בראשונה – בשאלה שעלתה בין 11 ל־14 באוקטובר – האם על מצרים להמשיך ולפתח את הצלחתה במלחמה עד שלב זה ולהניע כוחות נוספים מעבר לתעלה. זאת, אם כסיוע לסורים ואם כניסיון להגיע עד למעברי הגידי והמיתלה. בעקבות החלטת הדרג המדיני המצרי על המשך התקיפה, מעבר לתוכנית המלחמה על פי שאזלי והכישלון הגדול של המתקפה המצרית ב־14 באוקטובר שחייבה העתקת כוחות מהגדה המערבית של תעלת סואץ אל זו המזרחית ונכשלה כישלון חרוץ, התפנה לדברי שאזלי, השטח ממערב לתעלה לצליחה הישראלית. לאחר מכן, על רקע מהלך הצליחה הישראלי, ביקש שאזלי להסיג כוחות לצד המערבי של התעלה כדי לעצור את מהלך ההבקעה, אך סאדאת ועלי התנגדו בכל תוקף לכל תנועה שכזו.
נראה, שניתן לנתח את המחלוקת בין שאזלי לדרג המדיני על רקע הבנת השוני בתפיסת מטרות המלחמה בין הדרגים. בעוד שאזלי מבטא בוויכוח זה את ההיגיון הצבאי, התובע מענה ראוי והקצאת עתודה אל מול האפשרויות שניצבות בפני ישראל, נראה כי סאדאת היטיב להבין את ההיגיון המדיני שמאחורי תוכנית המלחמה. הימנעותו של סאדאת מאישור נסיגת כוח מצרי כלשהו מן הצד המזרחי של התעלה תאמה את הבנתו (המשותפת עם עלי) כפי שהוא מנסח אותה. נראה שלדידו, על־מנת לערער על תורת הביטחון הישראלית, כדי לשנות את מצבו המדיני בצורה שתאפשר את החזרת סיני ואף יותר מכך, עליו להשיג דריסת רגל משמעותית מעבר לתעלה, גם במחיר של הפסדים צבאיים מרחיקי לכת.