במאמר "ניצחון ללא הכרעה" ממערכות 430 (אפריל 2010) חוזר אל"ם גור ליש לתפיסה שכה הזיקה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה ולפיה אין צורך להכריע מלחמות, אלא ניתן להסתפק בהנחתת מכות כואבות על האויב. הבעיה המרכזית בגישה הזאת היא שידיה של ישראל קשורות, והיא אינה יכולה להנחית על אויביה מכות כואבות באמת. לכן במלחמה אין לה אופציה אחרת זולת הכרעת האויב
עד היום נקט צה"ל קו נוקשה ובלי מתפשר שלפיו אין לדון בזכאות לצל"שים באיחור של שנים רבות. עמדתו היא שכל המלצה צריכה להיות נידונה זמן קצר לאחר האירוע המדובר. המאמר הזה מסביר מדוע ראוי בכל זאת לדון בהמלצות לצל"שים גם לאחר שנים רבות
לאחר מלחמת העצמאות החליט בן־גוריון שרק ל־12 חיילים - כמניין שבטי ישראל - יינתנו אותות הצטיינות. כתוצאה מכך אבדו רישומים על עשרות חיילים שקיבלו צל"שים ממפקדי חטיבות ומאלופים והרישומים על עוד יותר מאלף חיילים שהומלצו לקבל צל"שים. הגיע הזמן להחזיר לתודעה את הגיבורים האלמונים האלה
בציבור בכלל ובצה"ל בפרט הולכת ומתקבעת קונספציה חדשה : השריון מיותר, ולא יהיה בו צורך במלחמות הבאות. ההתפכחות מהקונספציה הזאת עלולה להיות כואבת לא פחות מאשר ההתפכחות מהקונספציה שקדמה למלחמת יום הכיפורים
על-פי דיווחי התקשורת שב צה"ל להיקף אימונים נרחב. כותב המאמר מטיל ספק אם הוא גם מספק
אל”ם שמואל גורדון דוגל ב”משמעת ביקורתית” (“ביקורת מוסר המלחמה”, מערכות 419 ,יוני 2008 ,(שלפיה חיילים יבצעו פקודות רק אם אלה נראות להן מוסריות. במלחמת לבנון הראשונה הובילה הגישה הזאת למקרים שבהם סירבו טייסים לסייע לחבריהם שעל הקרקע, ובלבד שלא ייפגעו חפים מפשע
בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה סגד צה"ל לכוח האווירי וביטל את חשיבותו של צבא היבשה. זו הייתה סטייה חמורה מתורת הלחימה הקלאסית, וכעת יש לחזור אליה