מציג עמוד 1 מתוך 301 תוצאות
בשנים האחרונות כוחות היבשה נדרשו פחות ללחימה בהיקף נרחב ועצים בעימות מוגדר וצברו ניסיון בעיקר בביטחון שוטף. כדי שתעמוד להם היכולת, בסדיר ובמילואים, לקבל החלטות טובות בשדה הקרב, עליהם לעבור אימונים שהמתווה שלהם לא יהיה סגור וסדור באופן המקבע את המתורגל. תובנות מספרו החדש של אלישיב שמשי קבלת החלטות בשדה הקרב
גיליון מיוחד לרגל כנס המכללות הצבאיות 2023 בנושא מנהיגות וקבלת החלטות / 106 שנים להולדת יגאל ידין / על הפתעה טקטית במבצע "מיכאל" / 20 שנים לפרוץ מלחמת המפרץ השנייה / עקרונות המלחמה והצורך בגמישות / הרצאתו של ד"ר איתן שמיר מכנס שדה הקרב העתידי השני
בעשורים האחרונים לבשה דרך הלחימה הלאומית של ישראל דפוס "פוסט־הרואי", המקנה חשיבות יתרה להימנעות מאבדות ולקיחת סיכונים על־ידי מפקדים בכירים וקברניטים. בעוד עיקר הספרות בנושא עוסק בקבלת החלטות ברמה הבכירה, מאמר זה מציג תהליך זה מתוך לימוד ההתנסות היום־יומית של לוחמים ומפקדים שעסקו בלוחמת מנהרות ברצועת עזה. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם אנשי מילואים מחיל ההנדסה הקרבית של כוחות היבשה של צה"ל שפעלו במסגרת אוגדה עזה בשנים 2002–2014. כולם פעלו במספר תצורות של יחידות ייעודיות, שמטרתן לזהות מנהרות אויב ולהוציאן מכלל שימוש. ניתוח הראיונות העלה ארבעה ממדי תוכן מרכזיים: פעולה מבצעית במנהרות כחוויה; מיונים והתמיינות של כוח האדם; צבירת ניסיון; גבורה וסכנה. ממדי תוכן אלה השתנו בהתאם לתקופות שונות שאפיינו את הלחימה נגד איום המנהרות ואת תפיסת הלחימה נגדו. אנו מציעים מודל אנליטי שמארגן תמות אלה לפי ארבעה דגמים שונים של התארגנות כוחות צה"ל לפעולה במנהרות. הניתוח שאנו מציעים מאפשר להסביר את התפתחותם של דפוסי ארגון אלה על־ידי העדפתה של ישראל להילחם באופן פוסט־הרואי. עם זאת, הניתוח מראה כי פעולה פוסט־הרואית היא תוצר של חוויות, ניסיון ותפיסת שדה הקרב על־ידי לוחמים הפועלים בו. נקודת מבט כזו מאפשרת להבין את מאפייני הפעולה בתווך התת־קרקעי, ובכלל זה את המנהיגות הקרבית, את לכידות היחידה ואת הפעולה המבצעית בצל המתח שיש בין אלתור, פתרון טכנולוגי־בירוקרטי ובעיות מבצעיות ומעשיות. במהלך השנים האחרונות התמקדו עיקר ההשקעות של צה"ל בבניין הכוח בתחום הטכנולוגי, ואילו ההקשרים החברתיים והיחידתיים של לחימה נעשו משניים. במאמר זה אנו מצביעים על יתרונה של גישה אתנוגרפית להבנת תחום חיוני זה לעוצמת הלחימה הכוללת של צה"ל. ניתן להראות כי תפיסה הרואית יכולה להשתנות לתפיסה פוסט־הרואית, ולהשתנות פעם נוספת בחזרה לתפיסה הרואית. כל זאת, תוך כדי חוויותיהם וניסיונם המעשי של לוחמים בשדה הקרב. מודעוּת לתהליך כזה היא חיונית להבנת עוצמת הלחימה של צה"ל במקרה של מלחמה גדולה נוספת.
לאחר שצה"ל הגיע למסקנה שללא דיפלומטיה עלולים לרדת לטמיון רבים מהישגיו בשדה הקרב, הוא החל לעסוק בתחום שלכאורה הוא אזרחי
מערכת מעיל רוח היא אמצעי להגנה על רק"ם מפני טילי נ"ט נושאי מטען חלול. לכאורה זהו נשק טקטי, אך למעשה צפויה להיות לו השפעה אסטרטגית: הוא ישנה לא רק את שדה הקרב, אלא גם את האופן שבו הקברניטים מקבלים החלטות
מקורותיו של ביצוע לקוי טבועים יותר מכול בתכנון שגוי. בתורת הלחימה של צה"ל אין הבדל מהותי בין תהליך נוהל הקרב (התכנון) לתהליך הערכת המצב (קבלת החלטות). אפשר שזו אחת הסיבות לכישלונו במלחמת לבנון השנייה
אף שהוגי דעות צבאיים של הצבא האדום יצרו כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת את דוקטרינת "הקרב העמוק", שנחשבת לרלוונטית גם עתה , בראשית המאה ה-21, הרי שבשלבים הראשונים למלחמת גרמניה- בריה"מ היו אלה דווקא הגרמנים שישמו אותה. המאמר מונה כמה מהסיבות לכך שב-1941 לא היה הצבא האדום בשל ליישום "הקרב העמוק": החל ממחסור קריטי במשאיות ובנגמ"שים, דרך בעיות מבניות וכלה בעובדה שרוב המגויסים היו בלתי מיומנים בהפעלת כלי הנשק שעמדו לרשותם
בשנים האחרונות הופך החלל אט אט באופן טבעי לממד לחימה בפני עצמו, הממד הרביעי. התפתחות היישומים הצבאיים בחלל נזקקת לא רק לטכנולוגיה ייחודית, אלא גם למענה מתאים בתחומי הדוקטרינה, האסטרטגיה והארגון. כדי להשיג יתרון על פני יריבים יש צורך להקדים ולפתח את המענה הזה עוד לפני שיבשילו אמצעי הלחימה ויגיעו לשדה הקרב