התפתחות תורת הלחימה המערכתית האמריקאית ומאפייניה

לקחי מש"י כמשבר בהתפתחות תורת הלחימה

למידה תוך כדי לחימה

צבירת הניסיון בניהול ידע מבצעי ולמידה תוך כדי לחימה בזמן אמת במשך שנות העימות המוגבל איפשרו להפיק לקחים וליישמם בזמן אמת בעת הלחימה בלבנון. לקח מרכזי וחיובי לשימור מהמלחמה בלבנון הוא הצורך בלמידה תוך כדי הלחימה נגד אויב דינמי כמו חיזבאללה, שהוא ארגון לומד

אידיאולוגיה הרסנית: כך סירס סטלין את הצבא האדום

מרגע הקמתו של הצבא האדום ראתה בו המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות אחת מהזרועות המהפכניות שלה, ולכן גם אילצה אותו לאמץ תורות לחימה שעלו בקנה אחד עם הפרשנות שלה למרקסיזם. ההתערבות האידיאולוגית הבוטה הזאת הייתה הרת אסון לצבא האדום

מונט'מת את-תחריר אל-פלסטינה

מחשבות על תכנון טנקים בעתיד

ההכוונה הצבאית של מערכת הלימודים בבתי הספר בתחילת שנות ה־50

המלחמה המודרנית, כפי שנתפסה במחלקת תכנון בצה"ל, היא מלחמה טוטלית בין אומות, כלכלתן, משקיהן וכוחותיהן החומריים והנפשיים, הקיימים בפועל והפוטנציאליים. לכן תכנון המלחמה הוא "תכנון היצירה והארגון של הפוטנציאל הלוחם הכללי", לקראת התמודדות צבאית והשגת המטרות האסטרטגיות של המדינה. השאלה מהם מרכיבי העוצמה הלאומית העסיקה את המחקר האקדמי במהלך השנים. חוקרים שונים הצביעו לא רק על גורמים מוחשיים כגון גודל האוכלוסייה, תל"ג, ייצור תעשייתי, גודל הצבא ועוד, כגורמים המשפיעים על פוטנציאל העוצמה הלאומית, אלא גם על גורמים מופשטים כגון המוטיבציה הלאומית, התרבות, המדע, סוג המשטר, חינוך, יעילות בירוקרטית ועוד. בצה"ל ראו את מערכת החינוך כחלק מהותי בפוטנציאל הלאומי של ישראל, וככלי מרכזי בעיצוב הנוער בארץ, הכשרתו והפיכתו לחייל טוב וממושמע לא רק מבחינת כושר פיזי ומוטיבציה עזה להילחם ולשרת, אלא גם מבחינת השכלה. בהתאם לכך ביקשו בצה"ל להתערב בתוכנית הלימודים ולעצבה בהתאם לדרישות הביטחון, הן מבחינת כושר ומוטיבציה והן מבחינת מקצועות לימוד רלוונטיים עבור הצבא.

השתקפויות של החברה בישראל בפקודות המנהיג הצבאי: ניתוח מקרה הרמטכ"ל

צה"ל הוא שדה חברתי מרכזי בחברה בישראל, והרמטכ"ל כמפקד העליון של הצבא ממלא תפקיד סמלי חשוב בהקשר זה. המאמר מציג ממצאי מחקר שבחן את האופן שבו התמורות החברתיות שחלו בחברה בישראל מיום הקמת צה"ל, באות לידי ביטוי בדברי הרמטכ"ל. ממצאי המחקר מגלים ארבע תמות מרכזיות שדרכן אפשר להבחין בתנועה החברתית-ערכית שחלה בחברה בישראל במהלך הזמן. ראשית, האינטראקציה המנהיגותית בין הרמטכ"ל לפקודיו התעצבה עם השנים באופן שונה, בדרך שהמנהיג מתחייב לדברים מסוימים מול פקודיו, ולא רק דורש. שנית, נמצא שעם הזמן השיח שמתקיים על האויב התמתן בעוצמותיו. שלישית, במהלך השנים התרחבה ההתייחסות של הרמטכ"ל לנופלים מקרב כוחותינו. רביעית, במהלך השנים התפתח נרטיב של ביקורת עצמית של הארגון הצבאי כלפי עצמו, והרמטכ"ל עצמו מהדהד זאת בדבריו. הטענה המרכזית במאמר היא שתמות אלה משקפות מגמות של שינויים תפיסתיים וערכיים בחברה בישראל, ולכן ניתוח דברי הרמטכ"ל יכול להניב הבנות הן לגבי המנהיגות הצבאית הבכירה, והן ביחס לחברה בישראל

תנופה ותורפה – קריאות חברתיות בדוקטרינה הצבאית של ישראל

כשנה ושבעה חודשים מאז החלה מלחמת "חרבות ברזל", כתגובה לטבח 7 באוקטובר, הקריאה בספר הנסקר היא קריאה מטלטלת. וזאת, כפועל יוצא לבחירה המדויקת של עורכיו לעסוק בארבעה ממרכיבי הדוקטרינה הצבאית – שלהם נגזרות חברתיות בוערות גם במלחמה הנוכחית: דפוסי ההכרעה והניצחון – אפרופו הבטחת ראש הממשלה ל"ניצחון מוחלט"; טבעם של אמצעי הלחימה והשפעותיהם על המוסר הצבאי ועל הלגיטימציה הצבאית הפנימית והבין־לאומית בעידן המלחמות החדשות – אפרופו תביעת דרום־אפריקה את ישראל בבית הדין הבין־לאומי בהאג; מארג היחסים הגלוי והמשתמע בין הדרג המדיני והצבאי – אפרופו היחסים העכורים בין דרגים אלה הָָחֵֵל בתחילת המלחמה וכלה בדיונים המתנהלים בין הדרגים בקבינט המדיני־ביטחוני; מודל הצבא ועקרונות הגיוס והשירות – אגב ההחלטה על הארכת שירות הסדיר והמילואים והמאבק על גיוס חרדים תוך כדי המלחמה

כזה וכזה תאכל החרב, אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה

אסף חזני, אנתרופולוג בהכשרתו המקצועית-אקדמית, הוא גם קצין מילואים בעל ניסיון רב שהשתתף במלחמת "חרבות ברזל" משתי זוויות או צורות השתתפות, כפי שהוא מעיד על עצמו בכיתוב בגב הספר: "...התלכדות בין המקצוע הצבאי שלי להכשרה האקדמית שלי. כקצין השתתפתי במלחמה, כאנתרופולוג צפיתי בה. גם ההיפך הוא הנכון – כאנתרופולוג השתתפתי במלחמה וכקצין צפיתי בה". נראה כי זו אחת התרומות העיקריות של הספר, שמשלב את החוויה האישית, המשתתפת. לא מתוך הרצון לצפות ולחקור כנהוג באנתרופולוגיה, אלא מתוך היות חזני חלק אורגני ממפקדת אוגדה במלחמה, עם התצפית האנתרופולוגית. יומן השדה, כפי שהוא מכנה את הספר ומציג בכל פעם שהוא פונה לרגע לכתוב דבר מה שראה או חווה, הוא האמצעי העיקרי שבו אנתרופולוגים משתמשים כדי לתעד את תצפיותיהם בשדה. במקרה זה אולי יש פה מעין שילוב בין "יומן המבצעים" שבו מתעדים חיילים במוצבים במפקדות השונות את ההתרחשויות במלחמה, בהן פקודות, דיווחים ודרישות שונות, ובין "יומן שדה" – המקום שבו מתעד האנתרופולוג את התצפיות שערך