האנתפאדה השנייה והפתעה אסטרטגית: מקרה בוחן של מודיעין לריצוי קברניטים

למחלוקת המודיעינית בשאלה אם האנתפאדה השנייה (אוקטובר 2000) הייתה פרי יוזמה של יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית או שמא התפרצות ספונטנית שהפתיעה את שני הצדדים, השלכות רחבות שעד היום לא קיבלו התייחסות ראויה. על־פי הערכת מודיעין אחת, שהייתה מקובלת על רוב מקבלי ההחלטות ועיצבה במידה רבה את תגובת ישראל, ערפאת יזם את המהומות. על־פי הערכה אחרת, לה היו שותפים רבים מגורמי המקצוע באמ"ן ובשב"כ, ערפאת לא יזם את המהומות ובשלב הראשון אף ניסה לעצור אותן ולהרגיע את המצב. בהמשך, בעקבות תגובה קשה של צה"ל, הצטרף ורכב על הגל. אף־על־¬פי שצה"ל נערך למהומות בעקבות התסכול הפלסטיני מכישלון פסגת קמפ דיוויד ובשל הניסיון מאירועי יום הנכבה במאי 2000, העיתוי שבו פרצו וזליגתן לתוך "הקו הירוק" הפתיעו אותו ואת מקבלי ההחלטות. המאמר טוען כי הערכת המודיעין לפיה ערפאת יזם את המהומות שגויה. בהצגתה כהערכה דומיננטית בפני מקבלי ההחלטות היו כרוכים לא רק כשלים מקצועיים, אלא גם כשלים אתיים

ביקורת ספר: לא לבדד: מדיניות החוץ של ישראל

ביקורת ספר: Eyal Ben-Ari and Vincent Connelly

ביקורת ספר: צלילה במים עכורים – פרשת הצלילות במי הקישון כתופעה ארגונית

לא מלחמה ולא שלום: התמודדות ישראל במסגרת העימות באזור האפור עם איראן וחזבאללה

בעשור האחרון גדלה מעורבותם של שחקנים שונים במסגרת העימות באזור האפור. עימות זה מוגדר כמרחב תפיסתי בין שלום ומלחמה, שבו מתנהלות פעולות החורגות מסף התחרות הרגילה, אך אינן חורגות – באופן מכוון – מסף של עימות צבאי ישיר בקנה־מידה נרחב. תכליתו של העימות להשיג יתרונות מדיניים, כלכליים וצבאיים בזירה הבין־לאומית או האזורית, במעין תחרות גיאו־פוליטית, ולהימנע במקביל מתגובות צבאיות מהיריבים. מטרות מאמר זה להציע גיבוש של תיאוריה כוללת וסדורה באמצעות המשגה ואפיון של העימות באזור האפור, תוך ניתוח יישומי של מקרה בוחן הנוגע לעימות העקיף בין ישראל לאיראן ולחזבאללה

דבר העורך

מגזין סוף השבוע של מערכות - 21 באוגוסט 2025

סקירה על ספר חדש באנגלית שמתאר אתגרי פיקוד במלחמה ארוכה, והצורך של מפקדים בצה"ל לדלות תובנות ממנו / הפרק השלושה עשר בספר המודיעין ושבעה באוקטובר / שני עשורים לביצוע תוכנית ההתנתקות – על טכניקות לצמצום ולהפגת תופעות של לחץ ושחיקה בקרב מבצעיה / על מדוע ואיך עורכים קרבות, סימנים המגלים את מזימות האויב ואפילו קנטינות, בירה ויי"ש / מאמר (זמין גם בשמע) מאת אלוף יצחק שדה

תקציר דוקטורט: נלחמים את דרכם פנימה: חיילים בודדים, הגירה, וזהות לאומית בישראל

בכל שנה מתגייסים לצה"ל כ־3,000 חיילים בודדים המגיעים מחו"ל. לא מדובר בתופעה גברית; קרוב למחצית הם למעשה חיילות בודדות. הקבוצה הגדולה ביותר מגיעה ממדינות ברית המועצות לשעבר, ומונה קרוב ל־40% מהחיילים, כשליש מגיעים מצפון אמריקה, והיתר מצרפת, בריטניה, אוסטרליה, ברזיל, ומכ־50 מדינות נוספות (ראו מספרי חיילים לפי שנה ואזור גאוגרפי בטבלה המצורפת). למרות המספרים המרשימים, ועל אף המרכזיות בשדה המחקרי בישראל של מחקרי ביטחון, צבא וחברה מחד גיסא, והגירה ואינטגרציה מאידך גיסא, זהו המחקר הראשון היסודי ורחב ההיקף שנכתב על חיילים בודדים ששירתו בשנות ה־2000. התופעה מקבלת הד רב בציבוריות הישראלית, ועל אף שלא נערכו מחקרים מקיפים בשאלת מניעיהם, הם מוצגים לנו כתערובת של ציונות ואלטרואיזם. לישראלים, כך מספרים לנו בכתבות מגזין, יש הרבה ללמוד מהחיילים הבודדים בכל הקשור לאהבת הארץ ונתינה לזולת. החיילים, בתרומתם ואהבתם, מזכירים לנו את מי שהיינו פעם. שירותם הצבאי מתורגם בשיח הציבורי ל"עלייה", אף על פי ששיעור הנשארים בישראל לאחר השירות הצבאי לעולם לא נבדק, ולמעשה אינו נמצא במעקב. מדוע חיילים אלה מתגייסים לצה"ל? מה מבדיל את המתגייסים מרבים אחרים בעלי מאפיינים דומים שאינם מתגייסים? האם הם נשארים בישראל לאחר שירותם הצבאי?

תקציר דוקטורט: הבית והמחנה: פעלנות של נשות חיילים דתיים קרביים בשירות חובה

אחד התהליכים הבולטים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים הוא עלייה בגיוס משרתי חובה המשתייכים למערכת הדתית, כלומר המחנה החרדי והמחנה הציוני־דתי. כמה מהמתגייסים נישאו עוד לפני תחילת שירותם, בעוד אחרים נישאו במהלכו. המחקר הנוכחי עסק במתח בין מערכות תובעניות (מבנים חברתיים), לפעלנות בקרב בנות זוג הנשואות לחיילים דתיים קרביים בשירות חובה. תיאוריות סוציולוגיות שונות עוסקות לא מעט בסוגיה מרכזית: עד כמה אפשר להבין את מה שקורה בחברה כתוצר של פעלנות (agency) – פעולת הפרט, יכולת פעולה והשפעה או כתוצר של מבנה (מוסדות ותהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים). בהתייחס לספרות העוסקת במבנה־פעלנות, מעוגן המחקר בספרות העוסקת בהשפעתם של המערכות התובעניות ושל הפעלנות על בנות הזוג.

אירועי מדיה של המדיה: אירועי טרור קשים כאירועי מדיה

בהתבסס על מחקר אורך על הסיקור התקשורתי של פיגועי טרור, מאמר זה מציע מודל לאופן שבו ניתן להמשיג את הסיקור של פיגועים אלה כאירוע מדיה, ובוחן את התפקיד שהדבר משרת בחברה. ההנחה המרכזית של המודל היא שעיתונאים משנים את מסגרת הסיקור החדשותי שלהם כאשר הם עוסקים בפיגועי טרור חריגים; הם זונחים את המסגרת המקצועית הנורמטיבית הרגילה שלהם, הכוללת פעילויות כמו ביקורת על פעולות השלטון, ומאמצים מסגרת סיקור לאומית־פטריוטית המבקשת להשיב את הסדר על כנו ולקדם לכידות חברתית לחיזוק כוח העמידה נגד הטרור והשלכותיו.  המודל יכול להועיל בהבהרת תפקידה של התקשורת לאחר אירוע טרור. בעוד היא מסתכנת בהגברה של ההיבטים המאיימים של אירוע הטרור באמצעות מתן במה ציבורית למבצעיו, העיתונאים, כאשר הם פועלים כפטריוטים ולא על פי הנורמות המקצועיות המקובלות בשגרה, חותרים תחת המסר של המחבלים בדרך שבמקום להעביר מסר של טרור, אימה ובהלה, התקשורת מעבירה לחברה המותקפת מסר של סולידריות, שותפות, סיבולת ועמידה עיקשת מול איום הטרור. המודל עשוי להיות שימושי גם להבנת הסיקור התקשורתי של מצבי משבר אחרים מלבד פיגועי טרור קשים. לנוכח אירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חרבות ברזל", המאמר יתייחס ליישום המודל גם לאירועים אלה בבדיקה ראשונית של סיקור בשבוע הראשון שלאחר התקפת חמאס על היישובים בעוטף עזה