המרכיב האווירי בעימות נמוך העצימות

אופיו של הכוח האווירי הופך אותו לכלי אידאלי לניהול מוצלח של מלחמת התשה דוגמת זו שבה אנחנו נתונים זה יותר משנה מול הפלסטינים : ביכולתו לקיים רצף של פעילות בלי להיקלע להתשה, להעתיק במהירות מאמצים מגזרה לגזרה, לשמור כל הזמן על רמת החיכוך הרצויה ולפגוע בידיוק נמרץ ביעדים הנבחרים בלי לגרום לנזקים סביבתיים

אוירית מלחמה

פתרון משמיים

בניגוד לטענתו של תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי ("הכוח האווירי לאן?", מערכות 437 , יוני 2011) ישראל השתמשה בעבר - יותר מפעם אחת - בכוח אווירי בלבד כדי לפתור בעיות אסטרטגיות קשות

הגנה על גדר ההפרדה - סיור אווירי באמצעות אווירון זעיר משקל (אז"ם)

נפילת הפנטום

מייד לאחר שהפנטומים הראשונים החלו להיקלט בחיל האוויר, הם הפכו לכוח היחיד שתקף מטרות בעומק מצרים ואת המערכים של טילי הקרקע-אוויר שלאורך התעלה. התוצאה הייתה שהם סבלו משיעורי שחיקה בלתי נסבלים, בעוד שאר חיל האוויר וצה“ל צפו בקרב בחוסר מעש. אי-מיצוי הכוח הוביל לתבוסה אסטרטגית של ישראל במלחמת ההתשה. כך הפך הפנטום לעושר השמור לבעליו לרעתו

גייסות מוטסים

הקדמה

האם נכון לוותר על המפעיל האנושי במערכות לחימה אוטונומיות

עם התקדמות היכולות הטכנולוגיות ומורכבות המערכות האוטונומיות נשמעת לאחרונה הטענה שאין יותר צורך באדם לשם הפעלת המערכות. ואולם הניסיון בהפעלת מערכות מסוג זה במערך ההגנה האווירית של חיל האוויר, ב־20 השנים האחרונות, מוכיח אחרת

מבוא – אל שוימר

תקיפות אוויר-קרקע בשדה הקרב המודרני