מציג עמוד 87 מתוך 1875 תוצאות
מרגע הקמתו של הצבא האדום ראתה בו המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות אחת מהזרועות המהפכניות שלה, ולכן גם אילצה אותו לאמץ תורות לחימה שעלו בקנה אחד עם הפרשנות שלה למרקסיזם. ההתערבות האידיאולוגית הבוטה הזאת הייתה הרת אסון לצבא האדום
הספר, מאת סון טסו, הוא המסכת הצבאית הקדומה בעולם. למרות זאת, גם כיום, כאלפיים וחמש מאות שנה לאחר כתיבתו, ניתן לראות בו מורה דרך רב חשיבות לעשיית מלחמה. האמרות שטבע החכם הסיני לא נס ליחן, והן בבחינת עקרונות יסוד שאינם משתנים בחלוף העיתים
מייד לאחר שהפנטומים הראשונים החלו להיקלט בחיל האוויר, הם הפכו לכוח היחיד שתקף מטרות בעומק מצרים ואת המערכים של טילי הקרקע-אוויר שלאורך התעלה. התוצאה הייתה שהם סבלו משיעורי שחיקה בלתי נסבלים, בעוד שאר חיל האוויר וצה“ל צפו בקרב בחוסר מעש. אי-מיצוי הכוח הוביל לתבוסה אסטרטגית של ישראל במלחמת ההתשה. כך הפך הפנטום לעושר השמור לבעליו לרעתו
תפיסת הביטחון של צה”ל צריכה להתבסס גם בעתיד על הרתעה, על התרעה ועל הכרעה. בכל פעולה - בשגרה ובלחימה - של כל רמה ראוי שהמפקדים יבחנו את פעולותיהם לאור התפיסה הזאת. תגובה מתקשה להצליח?” ולמאמרו של יוסי היימן, למאמרו של יהודה וגמן “מדוע צה”ל “לוקחים אחריות” (מערכות 419 ,יוני 2008(
על אף החשיבות הרבה של תפיסת הפיקוד מוכוון המשימה מתברר שקיים קושי ליישמה בצבאות רבים בעולם וגם בצה”ל. לטענת הכותבים ניתן לאמץ את התפיסה הזאת, אך הדבר אינו מובן מאליו, ויש לכוון את המפקדים לכך
צבאות רבים מחייבים את מפקדיהם לקרוא ספרים העוסקים בהיסטוריה צבאית. לצורך זה מכינים בעבורם רשימות של ספרים נבחרים. על צה”ל לאמץ את הגישה הזאת
מקובל לטעון שהמנהיגים הלא דמוקרטים במזרח התיכון יעשו הכול כדי לשמר את שלטונם. אבל צדאם חוסיין, ערפאת ומנהיגי הטאלבאן הוכיחו ששימור עצמי אינו האינטרס העליון שלהם. חשוב לזכור זאת כאשר דנים באופן התנהגותה של איראן בעתיד
עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית
כמי שקיבל השראה מהספרים "אנשים מול אש" ו"סוד האומץ" לא מוותר קנת מקסי, מחבר "הקרב" על רגעי התייבשות של באר האומץ ועל הצורך לדבר על הרגשות בגמר הלחימה. ספר מצוין ללימוד ולהכשרת הדמיון בשדה הקרב ובלחימה