מציג עמוד 8 מתוך 299 תוצאות
לצה"ל היסטוריה מוצלחת בשילוב אוכלוסיות "מגזריות", שלהן צרכים מיוחדים בתוך העשייה הצבאית הכוללת. לדוגמא גרעיני הנח"ל, ישיבות ההסדר והגדוד הדרוזי. לנוכח "חרבות ברזל", נדרש להחיל את המודל שפעל בעבר גם על גיוס חרדים לשירות קרבי
בעשורים האחרונים לבשה דרך הלחימה הלאומית של ישראל דפוס "פוסט־הרואי", המקנה חשיבות יתרה להימנעות מאבדות ולקיחת סיכונים על־ידי מפקדים בכירים וקברניטים. בעוד עיקר הספרות בנושא עוסק בקבלת החלטות ברמה הבכירה, מאמר זה מציג תהליך זה מתוך לימוד ההתנסות היום־יומית של לוחמים ומפקדים שעסקו בלוחמת מנהרות ברצועת עזה. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם אנשי מילואים מחיל ההנדסה הקרבית של כוחות היבשה של צה"ל שפעלו במסגרת אוגדה עזה בשנים 2002–2014. כולם פעלו במספר תצורות של יחידות ייעודיות, שמטרתן לזהות מנהרות אויב ולהוציאן מכלל שימוש. ניתוח הראיונות העלה ארבעה ממדי תוכן מרכזיים: פעולה מבצעית במנהרות כחוויה; מיונים והתמיינות של כוח האדם; צבירת ניסיון; גבורה וסכנה. ממדי תוכן אלה השתנו בהתאם לתקופות שונות שאפיינו את הלחימה נגד איום המנהרות ואת תפיסת הלחימה נגדו. אנו מציעים מודל אנליטי שמארגן תמות אלה לפי ארבעה דגמים שונים של התארגנות כוחות צה"ל לפעולה במנהרות. הניתוח שאנו מציעים מאפשר להסביר את התפתחותם של דפוסי ארגון אלה על־ידי העדפתה של ישראל להילחם באופן פוסט־הרואי. עם זאת, הניתוח מראה כי פעולה פוסט־הרואית היא תוצר של חוויות, ניסיון ותפיסת שדה הקרב על־ידי לוחמים הפועלים בו. נקודת מבט כזו מאפשרת להבין את מאפייני הפעולה בתווך התת־קרקעי, ובכלל זה את המנהיגות הקרבית, את לכידות היחידה ואת הפעולה המבצעית בצל המתח שיש בין אלתור, פתרון טכנולוגי־בירוקרטי ובעיות מבצעיות ומעשיות. במהלך השנים האחרונות התמקדו עיקר ההשקעות של צה"ל בבניין הכוח בתחום הטכנולוגי, ואילו ההקשרים החברתיים והיחידתיים של לחימה נעשו משניים. במאמר זה אנו מצביעים על יתרונה של גישה אתנוגרפית להבנת תחום חיוני זה לעוצמת הלחימה הכוללת של צה"ל. ניתן להראות כי תפיסה הרואית יכולה להשתנות לתפיסה פוסט־הרואית, ולהשתנות פעם נוספת בחזרה לתפיסה הרואית. כל זאת, תוך כדי חוויותיהם וניסיונם המעשי של לוחמים בשדה הקרב. מודעוּת לתהליך כזה היא חיונית להבנת עוצמת הלחימה של צה"ל במקרה של מלחמה גדולה נוספת.
חשיבותה של הסקירה שערך שמגר בכנסת ביולי 1967 חורגת בהרבה מן הערך ההיסטורי שלה. היא צוהר חשוב וייחודי לתפיסות הבסיסיות שהנחו את צה״ל עת נטל את האחריות לניהול כלל היבטי החיים באותם שטחים שנתפסו במלחמה. אותן התפיסות שהונחו אז נוכחות גם כיום בבסיס הנורמות המשפטיות המנחות את פעולתו של צה״ל באיו״ש
הספר "חומת מגן שלי" הוא מועט המחזיק את המרובה. זהו סיפור מרתק על לחימה, על אנשים מול האש, על מנהיגות, על אובדן חברים ועל התמודדות. בגלל האופן שבו הוא מטפל בנושאים הכבדים האלה זהו ספר חובה לדרג המסתער בכלל ולאנשי החי"ר בפרט
כל ארגון לוחם – בין אם הוא צבא של מדינה או ארגון טרור וגרילה – מקדיש מאמצים רבים להפתיע את יריבו ולזכות כך ביתרון בשדה הקרב. החוקר ד"ר מאיר פינקל, שהוא גם מפקד לוחם בצה"ל, טוען שמספר ההיבטים שבהם אפשר להפתיע רב מאוד ולכן צריך להניח שבכל עימות נעמוד מול הפתעה כזאת או אחרת. הוא בחן מערכות שונות ולמד כי רק צבאות שבבניין הכוח שלהם ובתרבותם הארגונית הייתה גמישות מובנית היטיבו להתמודד עם הפתעות
שימור היתרון הטכנולוגי של ישראל חיוני ליכולתם של צה"ל ומערכת הביטחון להגן על המדינה מפני איומים פוטנציאליים עתידיים. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של השנים האחרונות מובילה לטכנולוגיות המכונות "משבשות", "מפציעות" ואפילו "בלתי נמנעות". מבחינה ביטחונית, הגדרת הטכנולוגיות הללו מתמקדת בתשעה תחומים עיקריים: בינה מלאכותית (AI), נתוני עתק, אוטונומיה, טכנולוגיה קוונטית, ביוטכנולוגיה ושיפורים אנושיים, טכנולוגיות על־קוליות, טכנולוגיות חלליות, חומרים וטכנולוגיות ייצור, אנרגיה והֲנָעָה (propolsion). במסגרת בניית האסטרטגיה הביטחונית של ישראל וצה"ל ל־2030 ואילך, יש לעסוק בהתפתחות הטכנולוגית בתחומים אלה כהזדמנות, אך גם כסיכון במקרה שהתפתחויות בתחומים אלה יִשְׁחקו את היתרון הטכנולוגי של ישראל. על מנת להתמודד בצורה אמפירית עם שאלת המחקר ¬¬– כיצד לשמר את היתרון האיכותי של ישראל לנוכח התפתחותן של טכנולוגיות מפציעות ומשבשות, מאמר זה משתמש בחקר מקרה של התפתחות והתקדמות בטכנולוגיות בַּתחומים נתוני עתק ובינה מלאכותית. המטרה היא לבחון מה אפשר ללמוד מקצב ההתקדמות של טכנולוגיות אלה בנוגע לטכנולוגיות משבשות ומפציעות אחרות. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהדרך הטובה ביותר להאיץ את קצב ההתפתחות בתחום הטכנולוגיות המפציעות והמשבשות, הוא להתמקד בבניית יכולות טרנספורמטיביות (transformative capacity). מאמר זה מציע לחלק את היכולות הטרנספורמטיביות הנדרשות לארבעה גורמים מרכזיים: 1. יכולות הנדרשות לפיתוח טכנולוגי; 2. יכולות הנדרשות לשיפור קצב אימוץ הטכנולוגיה ברמה האינדיווידואלית; 3. יכולות הנדרשות לשיפור קצב ההתאמה הארגונית לטכנולוגיה; 4. יכולות הנדרשות למיסוד והטמעה חברתית של הטכנולוגיה. לסיכום, מובאות ההמלצות המרכזיות שהוכחו כמוצלחות במקרה הבוחן ואשר ניתנות ליישום בישראל, בגופי הביטחון ובקהילת המודיעין, ונערך דיון במגבלות המחקר ובצורך במחקרי המשך