מציג עמוד 73 מתוך 5061 תוצאות
תהליך הרפורמה בנחתים לאחר סיום מבצעי הייצוב בעיראק ובאפגניסטאן מראה ששינויים לאחר מלחמה ממושכת מצריכים זמן לניסוח התפיסה, לבחינתה ולמימושה. הפומביות של התפיסה מאפשרת לצבא ללמוד, להשתנות ולהתאים אותה לביקורת, ובו בזמן לשמור על מהותה. חלק מהסיבות להימשכות התהליך היא ההבנה של מפקדי החיל שמלחמה לא תפרוץ בזמן הקרוב – פריווילגיה שלא קיימת בכל הצבאות
הגיליון שלפניכם אינו עוסק ישירות במלחמה הנוכחית. כמו קודמו, סברנו שנכון לחכות לפני שנקדיש גיליון מלא למחקר אודות המלחמה שלמעשה טרם הסתיימה. ככל שעובר הזמן הולכת ומתבהרת ההבנה שהזמן הוא ממד מהותי בחקר המלחמה, התנהלותה, לקחיה והנושאים המחקריים הנובעים ממנה. אני בטוחה שגיליון בנושא המלחמה יתגבש עם הזמן, ושהיא תתפוס מקום מרכזי יותר במחקרי חברה-צבא-ביטחון בכלל ובכתב העת שלנו בפרט, ושהסבלנות תשתלם. עם זאת, הגיליון הוא תוצר המציאות שבה אנחנו חיים וחוקרים. לפיכך, גם כאשר המאמרים אינם עוסקים ישירות במלחמה, אי אפשר שלא לקרוא אותם דרך נקודות המבט שהיא יצרה, ולהבין כי היא נוכחת גם בלי שנוקבים בשמה במפורש. שלושת המאמרים המרכזיים בגיליון מתמקדים בנושאים שהם בליבת המחקר כבר תקופה: מילואים, מגדר והמחקר בישראל בתחומי הצבאיות. גם כאשר הם עוסקים במידה רבה בעולם שלפני 7 באוקטובר, אי אפשר שלא לקרוא אותם גם בעיניים של בתר האירועים
עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית
שלוש פעמים הוטל על צה"ל לפעול נגד קבוצות גדולות של אזרחים ישראלים: בפרשת אלטלנה, בפינוי חבל ימית ובהתנתקות. המאמר בוחן כיצד התמודדו המפקדים עם חיילים שהתקשו לבצע את המשימות מסיבות אידיאולוגיות ומהי הדרך להניע חיילים כאלה במשימות דומות הצפויות להם בעתיד
כל הצבאות במדינות הדמוקרטיות מתחבטים בשאלה איזה דפוס של יחסים ליצור עם התקשורת. הגישות נעות בין מתן חופש פעולה מפוקח לעיתונאים לבין הדרה מוחלטת שלהם מזירות הלחימה. המאמר בוחן את הגישות השונות וממליץ על הדרך המועדפת
על פי המקורות היהודיים, כל מלחמה - כולל מלחמה בטרור - היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה. מכאן ההיתר המקובל ביהדות - וגם במשפט הבין־לאומי - לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה
יש שוני מובהק בין מדינות שונות בתרבות, בהיסטוריה, באיומים, ובמטרות האסטרטגיות. שוני זה משתקף בארגון ממסדי המו"פ שלהם ובאופן פעולתם. כדאי ללמוד מן הניסיון האמריקני המתמיד לעדכן ולשפר את מנגנוני המו"פ, כיצד לא לשקוט על השמרים ולבחון את המבנה, היעדים והתקציבים של מערכת המו"פ הצבאית בהשוואה למדינות אחרות ולתעשיות אזרחיות
על המערכים המתקדמים של צה"ל וארגוני הביטחון האחרים בישראל כמו המודיעין, חיל האוויר והמבצעים המיוחדים, להמשיך ולעסוק בשאלה כיצד להתארגן באופן שיכפיל את האפקטיביות המבצעית שלהם. ואולם, אסור לקברניטי המדינה לסמוך עליהם באופן בלעדי
עד לקביעתה של אסטרטגיית ביטחון לאומית, ובה רשימה מתועדפת של האינטרסים הלאומיים, נכון יהיה שצה"ל יכין רשימה כזאת ויצרף אותה להצעת בנוגע לאיום הייחוס