מציג עמוד 7 מתוך 1802 תוצאות
נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב”ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה”ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק
האתגר: משבר הוא אירוע שבו בנקודת מפנה משמעותית קיימת תחושת חוסר במשאבים פנימיים הנדרשים כדי להתמודד עם השינוי. אפשר לתאר שני סוגי משברים: אקוטי – נקודתי, בעל עוצמה גבוהה ומידת ניבוי נמוכה; כרוני – אירוע מתמשך בעל עצימות בינונית או נמוכה. משבר יכול להיות ברמת הפרט, הצוות, הארגון ואף החברה כולה, ובשעה שברמת הפרט הסממנים למשבר קלים יותר לזיהוי וכוללים אספקטים פסיכולוגיים, פיזיולוגיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, הרי שברמת הארגון הם קשים יותר לזיהוי וכוללים אספקטים כמו שינויים במבנה ובחלוקת העבודה בארגון, אובדן אמון בפיקוד, ושינויים באופני התקשורת בתוך הארגון ובין הארגון לסביבתו החיצונית.
האתגר: התפיסה ארוכת השנים בצה״ל מפרידה בין בניין הכוח להפעלתו. מול זאת, האיום הרב־ממדי, קצב השינויים במאפייני האיום ותחרות הלמידה הטכנולוגית – מחייבים את אוגדות ההגנה המרחביות ליצור במקביל תהליכי בניין כוח ארוכי טווח (הדורש התפתחות ליניארית) וקצרי טווח (המותאם לשינויים התכופים באופי האיומים והמענה). אלא שתהליכי בניין הכוח ארוכי הטווח הם לעיתים מסורבלים ומתישים, ובזמן שעובר עד יישומם האיום בשטח משתנה, והאויב עשוי ללמוד כיצד להתמודד עם השינויים בפרק זמן קצר יחסית (מול הזמן הרב שלקח לפתחם). מול זאת, הניסיון לתת מענה מקומי מיידי לצרכים בשטח, עשוי להיות רק פלסטר ופתרון זמני שאינו מתאים לתהליכים מערכתיים ארוכי טווח של בניין הכוח. "הסיבות שגורמות לשינויים, משתנות אף הן".
לאחר אירוע משברי ארגונים כמו סוכנויות מודיעין וגופים צבאיים לא רק יתאוששו מהמצב, אלא אף יוכלו להשתנות לטובה ולעבור התמרה בעקבותיו. אולם צמיחה זו אינה אוטומטית, ואף קיימת סכנה שהארגון יחזור לדפוסי הפעילות המוכרים לו טרם המשבר. נדרש חזון ומחויבות מנהיגותית לשינוי כדי להוביל לפיתוח תרבות ארגונית אשר תומכת בצורכי ההשתנות של הארגון ושל הפרטים החברים בו
לאחר אירוע משברי ארגונים כמו סוכנויות מודיעין וגופים צבאיים לא רק יתאוששו מהמצב, אלא אף יוכלו להשתנות לטובה ולעבור התמרה בעקבותיו. אולם צמיחה זו אינה אוטומטית, ואף קיימת סכנה שהארגון יחזור לדפוסי הפעילות המוכרים לו טרם המשבר. נדרש חזון ומחויבות מנהיגותית לשינוי כדי להוביל לפיתוח תרבות ארגונית אשר תומכת בצורכי ההשתנות של הארגון ושל הפרטים החברים בו
עד לאחרונה תמרנו כוחות צה"ל ברצועת עזה. בה בעת צריך להתכונן למלחמה בצפון, אם תבוא. הספר אתי מלבנון יצא לאור לפני למעלה משלושה עשורים, אך את עיקר הלקחים ממנו – קרקע, עצמאות הכוחות, פיקוד משימה (ופיקוד מלפנים) ותחבולה – אפשר לקחת למלחמה ברצועת עזה כדי להצליח במלחמה בלבנון
בניגוד לטענתו של תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי ("הכוח האווירי לאן?", מערכות 437 , יוני 2011) ישראל השתמשה בעבר - יותר מפעם אחת - בכוח אווירי בלבד כדי לפתור בעיות אסטרטגיות קשות
תהליך ההסתגלות בלחימה רווי אתגרים עבור צבאות, והשאלה כיצד להסתגל במלחמה דינמית ביעילות היא קריטית. ניתוח ייחודי לחילות האוויר נעדר מן הספרות המחקרית ונדרש, משום שלכוח האוויר תכונות ייחודיות שמשמעותיות ביותר לתהליך ההסתגלות
במהלך מאה השנים האחרונות חלו שינויים רבים בעולם, ובתוך כך גם בדרישות מהכוח הצבאי. בעוד החי"ר השתנה לבלי היכר, השריון נותר דומה מאוד בארגונו ובהיגיון הפעלתו. לאחר מלחמות רוסיה–אוקראינה ו"חרבות ברזל" אין עוד עוררין על עתידו של הטנק, אך הן מסמנות את הצורך לשנות את ההיגיון שבו מתארגן חיל השריון ומופעל
תהליך הרפורמה בנחתים לאחר סיום מבצעי הייצוב בעיראק ובאפגניסטאן מראה ששינויים לאחר מלחמה ממושכת מצריכים זמן לניסוח התפיסה, לבחינתה ולמימושה. הפומביות של התפיסה מאפשרת לצבא ללמוד, להשתנות ולהתאים אותה לביקורת, ובו בזמן לשמור על מהותה. חלק מהסיבות להימשכות התהליך היא ההבנה של מפקדי החיל שמלחמה לא תפרוץ בזמן הקרוב – פריווילגיה שלא קיימת בכל הצבאות