מציג עמוד 7 מתוך 255 תוצאות
למלחמת לבנון השנייה נכנסו החטיבות של צה”ל ללא גורמי סיוע אורגניים הן בתחום האש והן בתחום הלוגיסטיקה. לשם השוואה: במלחמת ששת הימים היו לחטיבות של צה”ל הן גופי אש אורגניים והן גופי לוגיסטיקה אורגניים. ההבדלים בביצועים של צה”ל בשתי המלחמות האלה נובעים גם מההבדלים האלה במבנה החטיבות
חשוב מאוד לעסוק בתיקון הליקויים שהתגלו בצה”ל במלחמת לבנון השנייה, אך גם חיוני לשים לב למה שקרה בצד השני של הגבעה: החזבאללה הצליח לבנות צבא מסוג חדש שיש לו דוקטרינת הגנה מוצלחת, ואשר מפקדיו הפגינו חשיבה מקורית ויוזמה, ולוחמיו הפגינו אומץ לב ונחישות
"מה שקרה בעזה נתפס בעיני העולם השיעי פונדמליסטי אסלאמי שחמאס (הסוני) בתוכו, שמדינת ישראל הולכת ונחלשת ובכל מקום שנלחץ אותה היא נסוגה, הנה עובדה לחצת את ישראל בלבנון היא נסוגה, לחצת את ישראל בעזה היא עשתה התנתקות ועכשיו הזמן שלנו ללחוץ פנימה". פרק מסדרת הפודקסטים "על התמרון" – שיחות עם תא״ל (מיל׳) יובל בזק על העבר, ההווה והעתיד של התמרון היבשתי. בפרק השלישי – התמרון הישראלי במלחמת לבנון השנייה, ומה השתנה בגישה של צה"ל מאז להיום?
מקורותיו של ביצוע לקוי טבועים יותר מכול בתכנון שגוי. בתורת הלחימה של צה"ל אין הבדל מהותי בין תהליך נוהל הקרב (התכנון) לתהליך הערכת המצב (קבלת החלטות). אפשר שזו אחת הסיבות לכישלונו במלחמת לבנון השנייה
במלחמת לבנון השנייה חזרה על עצמה התופעה שבה היה קיים מודיעין מעולה ברמת החטיבות והגדודים, ואילו ברמת הפלוגות, המחלקות והחיילים הבודדים הוא היה לקוי ביותר. לתופעה הזאת ניתן לשים קץ באמצעות כיתת מודיעין, שבראשה קצין מודיעין פלוגתי, שתעמוד לרשותו של כל מ”פ
כל ניסיון להצביע על כיוונים צפויים להתפתחות תפיסת פיקוד משימה עלול להיתקל בגורל הצפוי למתנבא. באימונים ובהכשרות גוברת החשיבות של בקיאות בעלי התפקידים בתו"ל העדכני ושל שליטתם במושגים ובמונחים המקצועיים. כאן לעולם נחיה בתוך מתח ארבע קוטבי שבין המפקד המקצועי ובין המפקד בעל תחושת השליחות. כך או כך, נדמה כי פיקוד משימה הייתה ועודנה הגישה העדיפה להשגת ניצחון בשדה הקרב
המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם
במלחמת לבנון השנייה היה נתק בין האופן שבו הופעל כוחו של צה"ל לבין היעדים המדיניים של ישראל. לנתק הזה יש גורמים רבים, והמאמר מצביע על שניים מהם: פירוק הפיקוד העליון בלי שהוגדרה מחדש באופן ברור חלוקת התפקידים והסמכויות בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי וכן פירוק אגף המטה במטכ"ל. בסוף המאמר מועלות הצעות כיצד לגרום לכך שבעתיד ישרת צה"ל את המטרות של הדרג המדיני, כפי שהיה במלחמת העצמאות
גם אמצעי הלחימה שיהיו איתנו ב-2025 לא יוכלו להחליף את התמרון אלא רק לסייע לו. העובדה הזאת מדגישה עד כמה היה זה שגוי לחשוב במלחמת לבנון השנייה )2006 ) שאפשר לנצח במלחמה ולהפסיק את ירי הרקטות רק באמצעות חימוש מונחה מדויק