בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה

כזה וכזה תאכל החרב, אנתרופולוגיה במלחמה: יומן שדה

אסף חזני, אנתרופולוג בהכשרתו המקצועית-אקדמית, הוא גם קצין מילואים בעל ניסיון רב שהשתתף במלחמת "חרבות ברזל" משתי זוויות או צורות השתתפות, כפי שהוא מעיד על עצמו בכיתוב בגב הספר: "...התלכדות בין המקצוע הצבאי שלי להכשרה האקדמית שלי. כקצין השתתפתי במלחמה, כאנתרופולוג צפיתי בה. גם ההיפך הוא הנכון – כאנתרופולוג השתתפתי במלחמה וכקצין צפיתי בה". נראה כי זו אחת התרומות העיקריות של הספר, שמשלב את החוויה האישית, המשתתפת. לא מתוך הרצון לצפות ולחקור כנהוג באנתרופולוגיה, אלא מתוך היות חזני חלק אורגני ממפקדת אוגדה במלחמה, עם התצפית האנתרופולוגית. יומן השדה, כפי שהוא מכנה את הספר ומציג בכל פעם שהוא פונה לרגע לכתוב דבר מה שראה או חווה, הוא האמצעי העיקרי שבו אנתרופולוגים משתמשים כדי לתעד את תצפיותיהם בשדה. במקרה זה אולי יש פה מעין שילוב בין "יומן המבצעים" שבו מתעדים חיילים במוצבים במפקדות השונות את ההתרחשויות במלחמה, בהן פקודות, דיווחים ודרישות שונות, ובין "יומן שדה" – המקום שבו מתעד האנתרופולוג את התצפיות שערך

מהר גריזים עד הר חרמון

מלחמת רוסיה אוקראינה לקחים לישראל

המלחמה באוקראינה תמקד בעתיד מאות ואלפי מחקרים, אבל כבר עתה מסמנת לקחים לישראל. לפי פרסומים זרים גם באיראן ובחזבאללה עוסקים בלמידה מלקחי המלחמה. היו שהתבטאו לפני המלחמה כי גורלה של אוקראינה יוכרע ביממות מספר. היו להם סיבות לא רעות: הצבא הרוסי ניהל בעשור האחרון כמה מבצעי בזק שקולים ויעילים, תוך מיצוי מדויק של יכולותיו ומגבלותיו. כך עשו בגיאורגיה (2008), בחצי האי קרים (2014) ובסוריה (2015–2020). גם לרוסים היו סיבות לא רעות לחשוב כך, מכיוון שהעריכו שלא תהיה התנגדות ניכרת. המודיעין האמריקני, שדייק בהתרעתו למבצע, כשל בהבנתו את מהלך הקרבות הצפוי. ההצעה האמריקנית, שלא הוכחשה, לחלץ את הנשיא ולודימיר זלנסקי, הייתה ביטוי מבצעי להערכת יחסי הכוחות. רק מעטים העריכו שמהלך הקרבות ישבש באופן בוטה כל כך את תוכנית המתקפה הרוסית.

עצמת-אויר במלחמה

מערכות 507

"לחשוב מהר, לחשוב לאט" בעזה | מערך המילואים במלחמת "חרבות ברזל": התמודדות בהווה ובעתיד בלחימה מתמשכת | הדרך ללבנון: מודל האימונים החטיבתיים המתמשכים כתשתית למוכנות לתמרון עתידי | ממעשה להלכה: גזירת תאוריה צבאית מתפיסת הלחימה של צה"ל במהלך "חיצי הצפון" | החי"ר המשוריין חובש כומתה שחורה | טיהור המרחב: מהישג מבצעי לצורת קרב חדשה | הנהגת "האחים המוסלמים" המצרית בטורקיה והפוליטיזציה של הסוגיה הפלסטינית על רקע 7 באוקטובר | "יש לנו אויבים משותפים": שיתוף הפעולה הצבאי בין קוריאה הצפונית, איראן ושלוחותיה ומשמעויותיו לישראל | דיפלומטיה ימית כרכיב באסטרטגיית צה"ל וזרוע הים: הצורך במהפך תפיסתי ומבני בזרוע הים | המצגות וההצגות: כלי אפקטיבי או מכשול לחשיבה?

מחויבות וצייתנות בצבא: מקרה בוחן ישראלי

המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם

מוסר הלחימה: רוח צה"ל וחטיבת "בני אור"

ירושלים העתיקה במצור ובקרב

מנהיגות בתנאי אי ודאות: המאבק בקורונה בפקע"ר כמקרה מבחן

מעבר לאתגרים המובנים מאליהם המושתים על מרבית האוכלוסייה במדינת ישראל, וכן על המפקדים בצה"ל, דומה כי הפיקוד הבכיר בפקע"ר נדרש בתקופה זו לעמוד במבחן גדול אף יותר: מבחן התפקוד האפקטיבי במשך זמן רב בתנאי אי ודאות