ביקורת ספר: Rethinking Military Professionalism for the Changing Armed Forces.

על הפתעה, מסגור ומחקר מודיעיני

דפוסי כשל המודיעין של מלחמת יום הכיפורים 1973 חזרו על עצמם כמעט במדויק באירועים הטרגיים של שמחת תורה 2023, והותירו תחושה של טראומה ותסכול עמוק. כאילו לא למדנו דבר. המאמר תולה את סיבת הכישלונות, שביניהם הפרידו 50 שנה, בשני גורמים מרכזיים שהם בעיית שורש של המחקר המודיעיני ושל קבלת ההחלטות בהערכת המצב האסטרטגית והמערכתית הנלווית לה במערכת המודיעינית והביטחונית, כמו גם בממשק בינם ובין הדרג המדיני: שיטת המחקר הפרשני שמשמשת בסיס לעשייה המחקרית במודיעין יוצרת מסגור מעוור עיניים, שאינו ניתן לאתגור על ידי המנגנון המלאכותי של מחלקת הבקרה. המאמר מצביע על הצורך בגיבוש שיטת מחקר מודיעיני אחרת ומציע עקרונות לבניית תפיסה, תורה ונהלים לשיטת מחקר מודיעיני פרשנית־מדעית שמחייבת ניתוח ספקטרום מלא של דרכי פעולה אפשריות של היריב כחלק מהשיטה, בכל מחקר ומחקר, ובחינה אמפירית של הצפי המחקרי ככלי תהליכי מתמיד לשיפור וכוונון הערכת המחקר השלטת. אי אפשר לבטל לחלוטין את אי־הוודאות של העתיד ולכן, כחלק מהשיח השוטף בין המודיעין למקבלי ההחלטות, יש לערוך מראש תיאום ציפיות ריאלי, שיהיה שקוף לכל העוסקים בגיבוש ובמימוש מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל, וייגע באחריות כל צד בתהליך המחזורי והמתמשך של גיבוש הערכת המודיעין וקבלת ההחלטות בהערכת המצב העוקבת. המאמר מציג את תחומי אי־הוודאות של הערכת המודיעין, ממפה ומתחם את אחריות המחקר המודיעיני לנוכח מגבלותיו בראיית הנולד, ומדגיש את האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הרמות – מהרמה המדינית, דרך רמת בניין הכוח ומדיניות הפעלת הכוח ועד הרמה האופרטיבית – לתת מענה לחוסר הוודאות של העתיד, שמטבע הדברים נותר בהערכת המודיעין

תקציר דוקטורט: נלחמים את דרכם פנימה: חיילים בודדים, הגירה, וזהות לאומית בישראל

בכל שנה מתגייסים לצה"ל כ־3,000 חיילים בודדים המגיעים מחו"ל. לא מדובר בתופעה גברית; קרוב למחצית הם למעשה חיילות בודדות. הקבוצה הגדולה ביותר מגיעה ממדינות ברית המועצות לשעבר, ומונה קרוב ל־40% מהחיילים, כשליש מגיעים מצפון אמריקה, והיתר מצרפת, בריטניה, אוסטרליה, ברזיל, ומכ־50 מדינות נוספות (ראו מספרי חיילים לפי שנה ואזור גאוגרפי בטבלה המצורפת). למרות המספרים המרשימים, ועל אף המרכזיות בשדה המחקרי בישראל של מחקרי ביטחון, צבא וחברה מחד גיסא, והגירה ואינטגרציה מאידך גיסא, זהו המחקר הראשון היסודי ורחב ההיקף שנכתב על חיילים בודדים ששירתו בשנות ה־2000. התופעה מקבלת הד רב בציבוריות הישראלית, ועל אף שלא נערכו מחקרים מקיפים בשאלת מניעיהם, הם מוצגים לנו כתערובת של ציונות ואלטרואיזם. לישראלים, כך מספרים לנו בכתבות מגזין, יש הרבה ללמוד מהחיילים הבודדים בכל הקשור לאהבת הארץ ונתינה לזולת. החיילים, בתרומתם ואהבתם, מזכירים לנו את מי שהיינו פעם. שירותם הצבאי מתורגם בשיח הציבורי ל"עלייה", אף על פי ששיעור הנשארים בישראל לאחר השירות הצבאי לעולם לא נבדק, ולמעשה אינו נמצא במעקב. מדוע חיילים אלה מתגייסים לצה"ל? מה מבדיל את המתגייסים מרבים אחרים בעלי מאפיינים דומים שאינם מתגייסים? האם הם נשארים בישראל לאחר שירותם הצבאי?

ביקורת ספר: איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג מערכות ומודן, בן־שמן. 2023

השפעת הקומפלקס הצבאי-תעשייתי על גיוס חדשנות טכנולוגית אזרחית לשימושים ביטחוניים

משלהי המאה ה־20 החלה נדידה של ההגמוניה הטכנולוגית מהמגזר הביטחוני לאזרחי. נדידה זו חלה בעקבות דעיכה משמעותית במלחמות בין מדינות, ובעיקר בין המעצמות, עלייתן של חברות הסטארט־אפ וצמיחתן המהירה של ענקיות הטכנולוגיה כמו מיקרוסופט, גוגל, אמזון, אפל ומטא. במדינות שבהן קומפלקס צבאי־תעשייתי נרחב ומערכת ביטחון מתקדמת, הביא התהליך להבנת הצורך הביטחוני בגיוס טכנולוגיה אזרחית חדשנית לשימושים ביטחוניים. הבנה זו הניעה את מערכות הביטחון לתור אקטיבית אחר חדשנות טכנולוגית אזרחית, והניעה שינוי עמוק בפרדיגמת החדשנות של מערכת הביטחון, שעיקרו מעבר מחדשנות סגורה לפתוחה

תנופה ותורפה – קריאות חברתיות בדוקטרינה הצבאית של ישראל

כשנה ושבעה חודשים מאז החלה מלחמת "חרבות ברזל", כתגובה לטבח 7 באוקטובר, הקריאה בספר הנסקר היא קריאה מטלטלת. וזאת, כפועל יוצא לבחירה המדויקת של עורכיו לעסוק בארבעה ממרכיבי הדוקטרינה הצבאית – שלהם נגזרות חברתיות בוערות גם במלחמה הנוכחית: דפוסי ההכרעה והניצחון – אפרופו הבטחת ראש הממשלה ל"ניצחון מוחלט"; טבעם של אמצעי הלחימה והשפעותיהם על המוסר הצבאי ועל הלגיטימציה הצבאית הפנימית והבין־לאומית בעידן המלחמות החדשות – אפרופו תביעת דרום־אפריקה את ישראל בבית הדין הבין־לאומי בהאג; מארג היחסים הגלוי והמשתמע בין הדרג המדיני והצבאי – אפרופו היחסים העכורים בין דרגים אלה הָָחֵֵל בתחילת המלחמה וכלה בדיונים המתנהלים בין הדרגים בקבינט המדיני־ביטחוני; מודל הצבא ועקרונות הגיוס והשירות – אגב ההחלטה על הארכת שירות הסדיר והמילואים והמאבק על גיוס חרדים תוך כדי המלחמה

קרבות חזבאללה בהרי קלמון

הפעם הראשונה שבה חזבאללה היה הכוח העיקרי בלחימה, בשעה שהצבא הסורי נלחם תחתיו וסייע לו היה בהרי קלמון. בקרב זה עשה חזבאללה שימוש בכל הסד"כ שעמד לרשותו, ונאלץ הארגון להילחם מראשית הלחימה ועד סיומה ללא הפוגה וכמעט ללא מחליפים לנפגעים. מה אפשר ללמוד מכך?

בעקבות האירועים במפרץ: חשיבותה של אסטרטגיה ימית בעת הנוכחית

הרחבתה של זירת ההתמודדות החשאית בין ישראל לאיראן שהתנהלה עד כה במרחב היבשתי והאווירי גם למרחב הימי, מחייבת ראייה מרחיבה של אסטרטגיה ימית שתשלב את כל ארבעת התחומים של הביטחון הימי: העוצמה הימית, הסביבה הימית, הפיתוח הכלכלי והביטחון האנושי

בין הצפון והדרום: המתח בין הזירות בעיצוב מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל

בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, נמצאה ישראל במתח בין המענה לאנתפאדה הראשונה בזירה הפלסטינית ובין הגברת המעורבות האזורית של איראן עם הקמתו של חזבאללה בדרום־לבנון, ולא זיהתה את ההתהוות החמורה בלבנון. הפעם, לתחושתי, השכלנו לפעול אחרת

השלכות נורמטיביות של הפעלת מערכות נשק אוטונומיות חמושות: אתגר בשדה הקרב העתידי

ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות והמלחמות הא־סימטריות שמאפיינות את מרבית העימותים הצבאיים בעשורים האחרונים, שינו משמעותית את אופן הלחימה וכֵּליה. את מקומן של העוצבות הלוחמות והלחימה הקונוונציונלית תפסו אמצעים טכנולוגיים מתוחכמים, בהם מערכות נשק אוטונומיות חמושות הנקראות בשם הגנרי "רובוטים קטלניים אוטונומיים" (Lethal Autonomous Robotics – LARs), והם נחלקים לשני תתי סוגים: מערכות נשק קטלניות שהן אוטונומיות לחלוטיןLethal Autonomous Weapons Systems) –LAWS ), ומערכות נשק קטלני חצי אוטונומיות Partially Autonomous Lethal Weapon Systems) – (PALWS. התפתחויות אלה מעלות סוגיות קשות בתחומים אחדים, ובעיקר בתחום האתי והערכי: עד כמה ניתן להשאיר בידי כטמ"מים (כלי טייס מופעלים מרחוק), או מערכות נשק אוטונומיות למיניהן, את ההחלטה הסופית להשמיד מטרה? האם פיתוח מערכות אוטונומיות לחלוטין ושימוש בהן אינם סותרים נורמות מוסריות ואתיות מקובלות, לפחות במדינות דמוקרטיות? ובמיקוד מקומי – האם יישום מערכות אלה אינו עומד בניגוד לערכי מסמך "רוח צה"ל", למשל הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם וטוהר הנשק? האם שיקולי רגישות לנפגעים (מכוחותינו) תביא לשימוש מופרז בכלים בלתי מאוישים, ועוד. על בסיס השוואה לנעשה בתחום זה בכמה מדינות מערביות דמוקרטיות ובגופים בין־לאומיים רלוונטיים, המאמר הנוכחי מתריע על העובדה כי בשדה הקרב העתידי (או כבר הנוכחי) יהוו הדילמות הללו את האתגר העיקרי בפני מקבלי ההחלטות הן בדרג הצבאי והן בדרג המדיני, כמו גם בפני דעת הקהל הרחבה בישראל. המאמר מציג את מצב ההתפתחויות בתחום זה בישראל ובחו"ל, ודן בדילמות העיקריות הנובעות מהתפתחויות אלה.