מציג עמוד 63 מתוך 3852 תוצאות
כל ארגון לוחם – בין אם הוא צבא של מדינה או ארגון טרור וגרילה – מקדיש מאמצים רבים להפתיע את יריבו ולזכות כך ביתרון בשדה הקרב. החוקר ד"ר מאיר פינקל, שהוא גם מפקד לוחם בצה"ל, טוען שמספר ההיבטים שבהם אפשר להפתיע רב מאוד ולכן צריך להניח שבכל עימות נעמוד מול הפתעה כזאת או אחרת. הוא בחן מערכות שונות ולמד כי רק צבאות שבבניין הכוח שלהם ובתרבותם הארגונית הייתה גמישות מובנית היטיבו להתמודד עם הפתעות
האם מותר להטיל פצצה של טון על בניין כדי לחסל מנהיג טרור מסוכן, אף שיחד איתו ייהרגו חפים מפשע? המאמר שלהלן מסביר באילו נסיבות ייחשב הדבר לצעד לגיטימי ובאילו נסיבות מדובר בצעד שיש להימנע ממנו
מייד לאחר שהפנטומים הראשונים החלו להיקלט בחיל האוויר, הם הפכו לכוח היחיד שתקף מטרות בעומק מצרים ואת המערכים של טילי הקרקע-אוויר שלאורך התעלה. התוצאה הייתה שהם סבלו משיעורי שחיקה בלתי נסבלים, בעוד שאר חיל האוויר וצה“ל צפו בקרב בחוסר מעש. אי-מיצוי הכוח הוביל לתבוסה אסטרטגית של ישראל במלחמת ההתשה. כך הפך הפנטום לעושר השמור לבעליו לרעתו
למרות העלייה המשמעותית ביעילות הכוח האווירי - הודות לחימוש המונחה ולמודיעין האווירי המשופר - הרי שפעולות הנגד של האויב גורמות לדעיכת האפקטיביות שלו. ניתן לצמצם את המגמה הזאת באמצעות שילוב טוב יותר של תמרון יבשתי עם הפעלת הכוח האווירי
בחברה הישראלית קיימת גישה שלפיה אין שום ערך שראוי למות למענו. הגישה הזאת מחלחלת גם לצבא ומשפיעה על פעולתו. הבנת הייעוד הלאומי והזדהות עימו הן תנאי לנכונות להקרבה ומפתח לניצחון
מקובל לטעון שהמנהיגים הלא דמוקרטים במזרח התיכון יעשו הכול כדי לשמר את שלטונם. אבל צדאם חוסיין, ערפאת ומנהיגי הטאלבאן הוכיחו ששימור עצמי אינו האינטרס העליון שלהם. חשוב לזכור זאת כאשר דנים באופן התנהגותה של איראן בעתיד
עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית
יש שוני מובהק בין מדינות שונות בתרבות, בהיסטוריה, באיומים, ובמטרות האסטרטגיות. שוני זה משתקף בארגון ממסדי המו"פ שלהם ובאופן פעולתם. כדאי ללמוד מן הניסיון האמריקני המתמיד לעדכן ולשפר את מנגנוני המו"פ, כיצד לא לשקוט על השמרים ולבחון את המבנה, היעדים והתקציבים של מערכת המו"פ הצבאית בהשוואה למדינות אחרות ולתעשיות אזרחיות
לצד הפעילות הצבאית נגד תוכנית דיוק הטילים של חזבאללה, חשוב שישראל תמשיך במסגרת מאמצי ההשפעה שלה מול הארגון. מאמצים אלה, גם אם אינם גורמים לתוצאה מושלמת, מעניקים לישראל לגיטימציה פנימית ובין־לאומית לפעילות צבאית אפשרית
ההשלכות המדיניות והגאופוליטיות בתחום הסייבר, ובפרט בנוגע למקרים האחרונים בארצות־הברית בהם נחשדת רוסיה, ואף באירועים נקודתיים בישראל, עלולות להוביל להסלמה ביחסי הסייבר בין מדינות. בעיקר הן מעלות שאלה: האם תקיפת סייבר יכולה להיחשב כמעשה מלחמתי