מציג עמוד 62 מתוך 1510 תוצאות
מלחמת ”חרבות ברזל“ החלה כהפתעה בכל רמות המלחמה, והתארכותה הביאה להבנה של תחומים נוספים שבהם לצה“ל לא היה מידע או מענה לפניה. למרות זאת, צה"ל הצליח להסתגל להפתעות רבות. לנוכח השכיחות הגבוהה של הפתעה במלחמות ועימותים אחרים של ישראל, רצוי להציב את מרכיב הגמישות במקום מרכזי באסטרטגיית צה“ל כתחליף חלקי להתרעה, וכחלק מהכנות למלחמה עתידית בלבנון
הגורמים המרכזיים המכתיבים בעשור האחרון את המציאות בסוריה הם מערך הכוחות והאינטרסים הזרים השולטים במדינה, ובאים לידי ביטוי במספר ניכר של מיליציות חמושות הפועלות בשטח. בחלקים נרחבים של סוריה כוחן של המיליציות גדול אף מכוחו של המשטר. תיטיב ישראל לעשות אם תכיר ותבין את הנעשה במדינה השסועה
אחת המסקנות המרכזיות ממלחמת רוסיה–אוקראינה, בדומה ללקחי מלחמת נגורנו קרבאך ותקיפות הח'ותים בתימן, היא חשיבות מערך ההגנ"א ויכולתו לשנות את אופי הלחימה. ישראל צריכה להשתמש בבסיס המידע שנצבר מאוקראינה, על כל מגבלותיו, ולהתאים את מערכי ההגנ"א ומערכי התקיפה מנגד כדי לשפר את מוכנותה לעימות עתידי
תוכניות מגירה בדמות אסטרטגיות היערכות לאומיות רשמיות אינן מהוות בהכרח ערובה להצלחה במניעת התפשטות מגפות, אולם ישראל צריכה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר. לשם כך עליה ללמוד ברמה התפיסתית מתוכניות המגירה השונות, ולשאוף לנהוג בסוגיות אלה כמותן, לפחות ברמת ההתכוננות ותרחישי ההיערכות
עד מלחמת האזרחים נשא חיל ההנדסה הסורי את מבטו לכיוון ישראל והתמקד במניעת התמרון וההתקרבות של הכוחות הישראליים לכיוון דמשק. מלחמת האזרחים הביאה לידי ביטוי את הקושי הקיים בלחימה אורבנית. חיל ההנדסה הסורי המשוקם ככל הנראה יתבסס ויהיה מיומן יותר בטיפול בחומרי נפץ, במיגון ערים ובבניית מנהרות לחימה
מאמר על עוצבת הקומנדו כקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה / ארבע שנים להסכם בין ישראל ובחרֵין / מאמר על רוח הלחימה הבריטית והעקרונות להפעלת כוחות מוטסים דרך 80 שנים למערכת ארנהם / ספר לשבת – בכוח התחבולה / תזכורת לכנס "בין הקריה לאוגדת עזה" בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי
המאמר בוחן את כשלי ההתרעה של קהילת המודיעין הישראלית לאורך עשרות שנים, ובראשם מחדלי 1973 ו-2023, ומערער על ההנחה בדבר יכולתה לספק התרעות מהימנות לאירועים מדיניים וצבאיים דרמטיים. אף שנעשו ניסיונות חוזרים לתקן כשלים אלה באמצעות רפורמות ארגוניות במודיעין, שורש הבעיה עמוק יותר, והוא נעוץ בתרבות הדיון ובדינמיקה שבין הדרגים הצבאי והמדיני. המאמר מדגיש את השפעתם של היררכיה נוקשה, שיח קונפורמי ופוליטיזציה סמויה על תהליך קבלת ההחלטות, וטוען כי שינוי מבני לבדו אינו יכול להבטיח שיפור. כדי להפיק לקחים אמיתיים ולהימנע מכשלים עתידיים, נדרש שינוי רחב היקף בתרבות האסטרטגית הישראלית, אשר יקדם פתיחות מחשבתית, דיון ביקורתי והכרה בממד הפוליטי-אנושי של תהליכי ההערכה וההתרעה
כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א־סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של "מלחמות ברירה" בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של "מלחמות אין ברירה", בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון
דפוסי כשל המודיעין של מלחמת יום הכיפורים 1973 חזרו על עצמם כמעט במדויק באירועים הטרגיים של שמחת תורה 2023, והותירו תחושה של טראומה ותסכול עמוק. כאילו לא למדנו דבר. המאמר תולה את סיבת הכישלונות, שביניהם הפרידו 50 שנה, בשני גורמים מרכזיים שהם בעיית שורש של המחקר המודיעיני ושל קבלת ההחלטות בהערכת המצב האסטרטגית והמערכתית הנלווית לה במערכת המודיעינית והביטחונית, כמו גם בממשק בינם ובין הדרג המדיני: שיטת המחקר הפרשני שמשמשת בסיס לעשייה המחקרית במודיעין יוצרת מסגור מעוור עיניים, שאינו ניתן לאתגור על ידי המנגנון המלאכותי של מחלקת הבקרה. המאמר מצביע על הצורך בגיבוש שיטת מחקר מודיעיני אחרת ומציע עקרונות לבניית תפיסה, תורה ונהלים לשיטת מחקר מודיעיני פרשנית־מדעית שמחייבת ניתוח ספקטרום מלא של דרכי פעולה אפשריות של היריב כחלק מהשיטה, בכל מחקר ומחקר, ובחינה אמפירית של הצפי המחקרי ככלי תהליכי מתמיד לשיפור וכוונון הערכת המחקר השלטת. אי אפשר לבטל לחלוטין את אי־הוודאות של העתיד ולכן, כחלק מהשיח השוטף בין המודיעין למקבלי ההחלטות, יש לערוך מראש תיאום ציפיות ריאלי, שיהיה שקוף לכל העוסקים בגיבוש ובמימוש מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל, וייגע באחריות כל צד בתהליך המחזורי והמתמשך של גיבוש הערכת המודיעין וקבלת ההחלטות בהערכת המצב העוקבת. המאמר מציג את תחומי אי־הוודאות של הערכת המודיעין, ממפה ומתחם את אחריות המחקר המודיעיני לנוכח מגבלותיו בראיית הנולד, ומדגיש את האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הרמות – מהרמה המדינית, דרך רמת בניין הכוח ומדיניות הפעלת הכוח ועד הרמה האופרטיבית – לתת מענה לחוסר הוודאות של העתיד, שמטבע הדברים נותר בהערכת המודיעין