מציג עמוד 60 מתוך 1482 תוצאות
רוב המסתננים הערבים בין שלהי מלחמת השחרור למבצע קדש חדרו למדינת ישראל כדי להתיישב מחדש באזורים שמהם נמלטו או למטרות כלכליות - שוד, גניבה והברחות. אולם אף שהפעולות האלימות ממניעים לאומיים היו מיעוט, הן הטביעו את חותמן על התקופה כולה. לרוב הישראלים שחיו באותה עת זכורות השנים האלה כ"תקופת הפדארין" - המסתננים שחדרו למטרות רצח וחבל
בהכללת הרך "אהבת המומלדת" כערך יסוד גילה צה"ל את דעתו כי יש חשיבות לפיסת הקרקע הקטנה שעליה אנו עומדים, יהיו גבולותיה אשר יהיו, וכי אהבת המולדת היא אחד מיסודות השירות בצה"ל למען הגנת מדינת ישראל, המהווה בית לאומי לעם היהודי, אך גם מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה ותושביה. תגובה למאמרו של פרופ' אסא כשר "רוח צה"ל ואהבת הארץ" ,מערכות 382, פברואר 2002
תורת הלחימה של כוחות היבשה של צה"ל התבססה מאז 1964 ועד היום על ספרי "תורת הקרב". האויב השתנה, הסביבה המבצעית השתנתה, הטכנולוגיה שינתה את פניה לבלי הכר וגם מדינת ישראל וצה"ל עברו תמורות מרחיקות לכת, אבל "תורת הקרב" נותרה בעינה יותר מ-45 שנה. עכשיו יוצא סוף-סוף לאור יורש מעודכן ל"תורת הקרב" - "מבצעי כוחות היבשה"
כמה מדינות וארגונים במזרח התיכון גיבשו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 תפיסת לחימה שנועדה לתת מענה לעליונות הטכנולוגית של המערב - ובכלל זה של ישראל - ושימשה מאז בסיס להפעלת הכוח שלהם ולבניינו. התוצאות המורכבות של העימותים האחרונים יחייבו את המדינות ואת הארגונים האלה להעריך מחדש את התפיסה הזאת ואולי אף לשנותה
במהלך מבצע "עופרת יצוקה" פעלו האוכלוסייה והלוחמים הפלסטינים ברצועת עזה בהתאם למסרים שהעביר להם צה"ל. זהו הישג של הלוחמה הפסיכולוגית שניהל צה"ל. לעומת זאת, החמאס ניהל לוחמה פסיכולוגית בעיקר לאחר המבצע. הישגיו היו שימור תמיכתה של האוכלוסייה המקומית וקמפיין הדה-לגיטימציה המוצלח שניהל נגד ישראל
ז ע ז ו ע , ז ע ם , ת ס כ ו ל ומאמץ נואש להחזיר את הגלגל לאחור - כך הגיבו הפליטים הפלסטינים על מעמדם החדש בעקבות תבוסתם ב-1948 .בתגובות הזעם האלה ובמאמץ של ישראל לסכל את ניסיונות הפלסטינים לפגוע בה ולהחלישה מתמקד ספרו החדש של שאול ברטל "הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1949-1956"
במאמר "ניצחון ללא הכרעה" ממערכות 430 (אפריל 2010) חוזר אל"ם גור ליש לתפיסה שכה הזיקה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה ולפיה אין צורך להכריע מלחמות, אלא ניתן להסתפק בהנחתת מכות כואבות על האויב. הבעיה המרכזית בגישה הזאת היא שידיה של ישראל קשורות, והיא אינה יכולה להנחית על אויביה מכות כואבות באמת. לכן במלחמה אין לה אופציה אחרת זולת הכרעת האויב
על ישראל להפסיק לראות בהכרעת האויב דרך מועדפת לסיום מלחמות ולאמץ תפיסה של ניצחון: השגת יעדי המלחמה באמצעות פגיעה קשה באויב, עד כי הוא ישאף לסיים במהירות את המלחמה. השינוי הזה מומלץ משיקולים של עלות-תועלת: כמעט בלתי אפשרי להשיג הכרעה במובנה הקלסי, מחירה יקר להחריד והיא לא מביאה תוצאות טובות יותר מאשר השגת ניצחון
בספר "בעיניים פקוחות, ראש המוסד מתריע: האם ישראל מקשיבה?" )כינרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2011 )מציג צבי זמיר, ראש המוסד במלחמת יום הכיפורים, את גרסתו למחדל הנורא ההוא. התרומה החשובה ביותר של הספר היא התיאור שהוא נותן ליחסיו עם "הטוב שבסוכנים", אשרף מרואן ועם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר
אם ישראל לא תצא למאבק לאומי נגד הדה-לגיטימציה שעושים אויביה לזכותה להגן על עצמה, היא תמצא את עצמה נאלצת להילחם בידיים קשורות. עם זאת, המאבק הזה אינו צריך להיות רק עניינו של צה"ל. במאמר מועלות הצעות כיצד לנהל את המערכה החיונית הזאת