מציג עמוד 6 מתוך 148 תוצאות
יש לראות במאמצים ובניסיונות של חמאס לחטוף חיילים איום מרכזי ומתמשך בעימות ו"נשק שובר שוויון", שכן חטיפה "מוצלחת" נוספת יכולה להבעיר את האזור כולו. בחמאס כבר מתכננים את החטיפה הבאה. צה"ל נדרש להגביר את המודעות ולשפר את יכולת המניעה והשיבוש
מאמרו של רס"ן עופר שמואלי ( "הדוקטרינה הצבאית בעידן הנשיא בשאר אסד", מערכות 406 , אפריל 2006) הוא חשוב , משום שהוא מזכיר לנו שיש לנו עוד שכנים חוץ מהפלסטינים והאיראנים. עם זאת לא ענה שמואלי במאמר על השאלה המרכזית : לאן בעצם מועדות פניה של סוריה : לגיבוש דוקטרינה הגנתית לחלוטין או שמא לגיבוש דוקטרינה הגנתית בעלת יכולת התקפית לא מבוטלת?
ההיסטוריה של המלחמות מראה כי ניצחון והפסד אינם קשורים בהכרח ליחסי העוצמה, אלא לאופן בו צופות המדינות את שדה הקרב העתידי ומכינות את הכוחות אליו. העימותים העתידיים יהיו שונים מהותית מהמערכות של שלושת העשורים האחרונים, ועל כן יש לבנות ולשכלל את הכוח היבשתי כבר היום, לנוכח האתגרים הצפויים בשדה הקרב העתידי
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם שינוי הגישה הישראלית שהוצגו בשער השני (תרבות ארגונית – מלחמת מנע, הכרעה, כיבוש והחזקת שטח), יביאו לשינוי בהקצאת המשאבים בהקשר התקפה/הגנה? או שצורכי ההגנה מול איראן וההגנה בגבולות יטו את הכף לטובת יכולות הגנתיות? 2. מה תרחיש הייחוס שבניין הכוח היבשתי יכוון אליו, בעיקר אם חזבאללה לא ישתקם בשנים הקרובות?
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. כיצד לשמר בצה"ל "תנע" מספיק כדי להמשיך תהליך למידה, למרות תשישות ארגונית גם בתחום זה, ולנוכח הצלחות מול חזבאללה ואיראן שמראות כי למדנו והשתפרנו. 2. מה פוטנציאל הלמידה מהמלחמה שאני מזהה בתחום עיסוקי שעדיין לא מוצה? 3. כיצד אני, הקורא, משתלב במאמץ כחניך בהכשרה צבאית, או בתפקידי הבאים?
האתגרים הביטחוניים שבפניהם עומדת ישראל הופכים את הפעולה במרחב החשאי לרכיב מרכזי במענה ואת הערך האסטרטגי הנדרש לפעולה כזו למורכב. כיום יש שני סוגי פתרונות: מתיחה של יכולות צבאיות סדורות או הרחבה של יכולות ביון. במאמר זה מוצע פתרון שלישי – כוח קומנדו מיוחד – שמהותו שילוביות בין הרכיב הצבאי לרכיב הביון
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: מה האיזון הנכון לצה"ל במתח בין שימור הקיים (תפיסתית, ארגונית, תהליכית), להשתנות ובתוכה לחדשנות? כיצד ניתן להתמודד עם השפעה איטית ומתמשכת של דפוסי פעולה המתאימים לבט"ש בגבולות ולמב"ם, אך לא למלחמה, על התרבות הארגונית של צה"ל? האם אפשר לקיים מנגנונים ברי קיימא שיצביעו על מגמה של הערכת חסר, ועד כדי זלזול באויב כלשהו? כיצד לפתח יכולת מחקרית של תפיסות העומק והתפיסות האופרטיביות של האויב?
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם אפשר ליישם את גישת התמרון (לדוגמה איגופים רחבים) בלוחמת היבשה בשטחים בנויים וחקלאיים המאפיינים את גבולות לבנון, סוריה וירדן? 2. מה הם הלקחים בהקשר כיבוש שטח והחזקתו, לצרכים צבאיים וכקלף מיקוח מדיני, תוך השוואה בין עזה, לבנון וסוריה? 3. כיצד ניתן לפתור את המתח בין הצורך בלגיטימציה פנימית וחיצונית למלחמת/מתקפת מנע, לבין הצורך להסתיר הכנות כדי להפתיע?
בשנים שלפני המלחמה היה התמרון יכולת שהלכה ונזנחה בתפיסת הביטחון, בתוכניות המלחמה וכנגזרת מכך בבניין הכוח. הפעלתו כמענה למתקפת 7 באוקטובר הייתה נתונה לוויכוח משמעותי. לאחר שהחל ובשבועות הראשונים התבררה הצלחתו היחסית, הוא נראה כ"נס". במהלך החודשים שחלפו מתחילת המלחמה כבשו כוחות היבשה את עזה והכריעו את חמאס תוך אבדות מוגבלות, אך עם קשיים ניכרים בתת־הקרקע. כך או כך, התמרון נראה כיום כיכולת "טבעית" של צה"ל. הטענה היא, שבלי להבין את שורשי "הנס" של אוקטובר תוחמץ הזדמנות חשובה ללמידה. המאמר מנתח את שלושת שבועות ה"המתנה" שלפני הפעלתו, תוך השוואה לזו שלפני מלחמת ששת הימים, משך זמן שאפשר בשתיהן העלאת כשירות ניכרת של הכוחות, ואף השלמות בבניין כוח; משווה בין "נס" זה ל"נס" דומה במבצע "חומת מגן" ב־2002 ובין העדרו במלחמת לבנון השנייה ב־2006. הניתוח מעלה דפוסים חוזרים שמודעות להם תאפשר הפעלת תמרון בעתיד, תוך צמצום ההישענות על "ניסים"
