מציג עמוד 6 מתוך 427 תוצאות
מאז 7 באוקטובר 2023 נעשים ניסיונות שונים להציע הסברי עומק למחדל, בעיקר מתחומי המודיעין, התפיסות, היקף הכוחות והנורמות המבצעיות. מאמר זה מנסה להשתמש בהמשגה של פרופ' כהנמן על דפוסי החשיבה כדי לנתח את הפסיכולוגיה הארגונית של צה"ל ולטעון שדפוס החשיבה המהיר והאינטואיטיבי היה המרכזי בהערכות המודיעין וקבלת ההחלטות ביחס לחמאס
המאמר מנסה להציע הסבר נוסף לעובדה שחזבאללה ואיראן הופתעו מהמכות המקדימות של ישראל על אף שהן היו תוך כדי עימות מתמשך ולא בגדר מתקפת פתע: השערה לפיה שני אויבים אלה, אשר תפיסת המלחמה שלהם מבוססת על רעיון "ההתנגדות", הכולל הרתעה תוך כדי עימות כדי לצמצם האפשרות להסלמתו, תגובתיות, הדדיות (שמירת "כללי משחק") וכדומה - הבינו והניחו כי עקב ההרתעה הבסיסית שהם ייצרו, ישראל נאלצה לאמץ את דרכי פעולתם (מב"ם, "מתחת לסף המלחמה", אי רצון בהסלמה). "הקונספציה" שלהם הקשתה עליהם להבין ולהשתנות במהירות המתאימה אל מול העובדה הגלויה כי ישראל "חזרה" לתפיסה ההיסטורית של מלחמות מכריעות המתחילות במתקפת פתע
המאמר טוען כי בין שני התחומים - הערכת כוונות אסטרטגית ומודלי התרעה מפורטים המבוססים בין היתר על סימנים מעידים טקטיים, "מסתתר" תחום ביניים עקרוני – היכולת להבין את הרובד האופרטיבי - מה היא תפיסת המלחמה, מאפייני "מכונת המלחמה" ותוכניות המלחמה של האויב, מתוך מידע עקרוני, כמותי, הנגיש לקציני מודיעין ומפקדים רבים. צורת ניתוח זו רלוונטית גם להבנת הכישלון בשבעה באוקטובר. לאורך המאמר מוצגים כמה תחומים שבהם היה פוטנציאל להצביע בצורה נכונה על "סוג האויב" וכמה תנאים שיש לעמוד בהם כדי להצליח לייצר חלופות תפיסתיות חדשות. לבסוף, מוצגים כמה לקחים כשהמרכזי שבהם הוא הצורך בחיזוק המחקר התפיסתי-תורתי והחשיבה האופרטיבית על האויב
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם אפשר ליישם את גישת התמרון (לדוגמה איגופים רחבים) בלוחמת היבשה בשטחים בנויים וחקלאיים המאפיינים את גבולות לבנון, סוריה וירדן? 2. מה הם הלקחים בהקשר כיבוש שטח והחזקתו, לצרכים צבאיים וכקלף מיקוח מדיני, תוך השוואה בין עזה, לבנון וסוריה? 3. כיצד ניתן לפתור את המתח בין הצורך בלגיטימציה פנימית וחיצונית למלחמת/מתקפת מנע, לבין הצורך להסתיר הכנות כדי להפתיע?
המאמר טוען כי ניסיונות העבר להתאים את מרכיבי תפיסת הביטחון - הרתעה, התרעה והכרעה לצרכי הביטחון של ישראל, כשלו עקב אי התאמה משמעותית לאופי העימותים שלנו, שהם ארוכים מטבעם, רגישים במיוחד להפתעות ועוד. לאחר הדיון בניסיונות אלו, מוצעים המרכיבים הבאים: אורך נשימה לאומי וצבאי לעימותים מתמשכים; גמישות - התאוששות מהירה מהפתעות שהתרחשו בתחילת הלחימה, תוך כדי המשכה; הוכחת יתרון יחסי בהתמודדות מול איומים חדשים שפיתח האויב, ואתגור האויב באמצעות פיתוח יכולות שהוא לא התכונן אליהן; הרתעה באמצעות הוכחת אורך נשימה, התאוששות מהפתעות והוכחת יתרון יחסי מול אתגרים חדשים, בשונה מהרתעה קלאסית מבוססת ענישה או מניעה
מלחמת מנע/מכת מנע היו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל, כאשר זו זיהתה איום משמעותי המתפתח אצל אויביה ופעלה להסירו טרם התממשותו. מאז עליית חמאס לשלטון בעזה ומלחמת לבנון השנייה מול חזבאללה, צה"ל לא יישם דפוס פעולה זה, ושני ארגונים אלו התפתחו לאורך של כמעט שני עשורים לצבאות טרור המאיימים על ישראל איום משמעותי. במקומו התפתחו גישות פעולה של מניעת/צמצום התעצמות מתחת לסף המלחמה - מב"ם בצפון וסבבים בעזה. שני מקרי מבחן מהשנים האחרונות הממחישים מגמה זו הם התמודדות מול היכולת ההתקפית של חמאס, בדגש על מנהרות החל מ־2015, וההתמודדות מול הסבת הרקטות של חזבאללה לטילים מדויקים החל מ־2018. בשניהם עלה לדיון הרעיון של מלחמת מנע, אך לא התקבל. כלקח ישיר ממלחמת חרבות ברזל, מוצע להחזיר את דפוס הפעולה של מלחמת מנע/מכת מנע למרכז החשיבה הביטחונית בישראל. הלגיטימציה החיצונית והפנימית לכך, נובעת מכך שישראל חזרה לעידן "מלחמות אין ברירה". כדי לעשות זאת, נדרש גם להכיר במגבלותיה של המב"ם
המאמר טוען כי במלחמת "חרבות ברזל" השיג צה"ל הכרעה בשתי זירות, באופן ההפוך מהמקובל בתורה הצבאית. בעזה - הושגה הכרעה טקטית ואופרטיבית מול חמאס, שהתבססה על שחיקת כוחות ויכולות האויב בעיקר באמצעות פעילות יבשתית התקפית; בלבנון - הושגה הכרעה אסטרטגית, אופרטיבית וטקטית (בסדר הזה) מול חזבאללה, שהתבססה על תחבולה באמצעות פעולות קינטיות ("מכות מנע") ובהן פיצוץ ביפרים ותקיפות מהאוויר נגד יכולות ומפקדים, והמשך בפעולה יבשתית נגד תשתיות לחימה במרחב הגבול. הדיון בהכרעה הלך ונעלם בתוך צה"ל בשנים האחרונות, והמאמר מציע מצע מחודש לדיון כזה
כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א־סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של "מלחמות ברירה" בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של "מלחמות אין ברירה", בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון
נושא הגנת יישובים בגבולות מעסיק את צה"ל עוד לפני הקמת המדינה, ולמעשה הולך אחורה להקמת ארגון ההגנה לפני יותר מ־100 שנים. עד מלחמת סיני התפתח נושא ההגנה המרחבית כחלק ממערכי ההגנה של צה"ל בגבולות לתרחיש של מלחמה נגד צבאות ערב. כאשר הורחבו הגבולות ב־1967 ולאחר מלחמת יום הכיפורים ב־1973 והצטמצם איום פלישת צבאות ערביים – דעכה מרכזיות מרכיב זה בהגנה, ועלה תרחיש ההתמודדות מול תרחיש פח"ע בדמות חדירות של חוליות מחבלים ליישוב. בערב 7 באוקטובר לא ראה צה"ל בכיתות הכוננות (ששמן שונה ב־2016 למחלקות הגנה) מרכיב מהותי בהגנה מול התקפות אויב מהסוג החדש שהתפתח (דוגמה מהצפון – רצ'ואן), ובהתאם לכך צייד ואימן אותן. מפרוץ "חרבות ברזל" התחזקו מחלקות ההגנה (בעיקר בכוח אדם וציוד לחימה אישי) ותשתיות ההגנה ביישובים. מאמר זה יתמקד במצב שבו מתרחשת התקפה גדולה על היישוב, ולא חדירה "רגילה" של חוליית מחבלים
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם צה"ל, כצבא ששדרת הפיקוד שלו מבוססת על קצונה זוטרה צעירה הנדרשת לרכוש מיומנות במגוון שיטות לחימה והפעלת אמצעי לחימה, יכול לדרוש ממערכת ההכשרה והאימונים דבר מה שהוא מעבר לרכישת מיומנויות בסיסיות - כמו התאוששות מהפתעות והסתגלות בשדה הקרב? 2. מה התנאים שצה"ל צריך ליצור בתוכו ומול החברה בהיבטי סובלנות לטעויות של מפקדים בשיקול דעת, כדי לאפשר פיתוח דפוס פו"ש של פיקוד משימה בשגרה ובבט"ש? 3. האם כדי להגדיל את גמישות הפעלת הכוח אפשר לדרוש ממערך המילואים מוכנות גבוהה הדומה לזו של הסדיר בהיבטים של אורך פרקי מילואים ומשאבי אימונים בהיקף רחב, או שלא יהיה מנוס גם בעתיד מדעיכת כשירות הדרגתית והעלאת כשירות בתחילת עימות? 4. אחרי מערכת "צוק איתן" הצעתי כי בהינתן אפשרות יוגדרו המבצעים הראשונים של צה"ל במלחמה כ"מבצעי למידה", שמטרתם לבחון את התאמת כוחותינו לאתגרים בפועל ובמידת האפשר לערוך שינויים והתאמות לפני הפעלת עיקר הסד"כ (הפשיטות בעזה ביממות שלפני תחילת התמרון היו סוג של מבצעים כאלה). האם נכון יהיה לאמץ דפוס כזה לתכנון האופרטיבי בצה"ל?