חומרי נפץ והדף

האנתפאדה השנייה והפתעה אסטרטגית: מקרה בוחן של מודיעין לריצוי קברניטים

למחלוקת המודיעינית בשאלה אם האנתפאדה השנייה (אוקטובר 2000) הייתה פרי יוזמה של יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית או שמא התפרצות ספונטנית שהפתיעה את שני הצדדים, השלכות רחבות שעד היום לא קיבלו התייחסות ראויה. על־פי הערכת מודיעין אחת, שהייתה מקובלת על רוב מקבלי ההחלטות ועיצבה במידה רבה את תגובת ישראל, ערפאת יזם את המהומות. על־פי הערכה אחרת, לה היו שותפים רבים מגורמי המקצוע באמ"ן ובשב"כ, ערפאת לא יזם את המהומות ובשלב הראשון אף ניסה לעצור אותן ולהרגיע את המצב. בהמשך, בעקבות תגובה קשה של צה"ל, הצטרף ורכב על הגל. אף־על־¬פי שצה"ל נערך למהומות בעקבות התסכול הפלסטיני מכישלון פסגת קמפ דיוויד ובשל הניסיון מאירועי יום הנכבה במאי 2000, העיתוי שבו פרצו וזליגתן לתוך "הקו הירוק" הפתיעו אותו ואת מקבלי ההחלטות. המאמר טוען כי הערכת המודיעין לפיה ערפאת יזם את המהומות שגויה. בהצגתה כהערכה דומיננטית בפני מקבלי ההחלטות היו כרוכים לא רק כשלים מקצועיים, אלא גם כשלים אתיים

ביקורת ספר: לא לבדד: מדיניות החוץ של ישראל

ביקורת ספר: צלילה במים עכורים – פרשת הצלילות במי הקישון כתופעה ארגונית

ביקורת ספר: Rethinking Military Professionalism for the Changing Armed Forces.

לא מלחמה ולא שלום: התמודדות ישראל במסגרת העימות באזור האפור עם איראן וחזבאללה

בעשור האחרון גדלה מעורבותם של שחקנים שונים במסגרת העימות באזור האפור. עימות זה מוגדר כמרחב תפיסתי בין שלום ומלחמה, שבו מתנהלות פעולות החורגות מסף התחרות הרגילה, אך אינן חורגות – באופן מכוון – מסף של עימות צבאי ישיר בקנה־מידה נרחב. תכליתו של העימות להשיג יתרונות מדיניים, כלכליים וצבאיים בזירה הבין־לאומית או האזורית, במעין תחרות גיאו־פוליטית, ולהימנע במקביל מתגובות צבאיות מהיריבים. מטרות מאמר זה להציע גיבוש של תיאוריה כוללת וסדורה באמצעות המשגה ואפיון של העימות באזור האפור, תוך ניתוח יישומי של מקרה בוחן הנוגע לעימות העקיף בין ישראל לאיראן ולחזבאללה

דבר העורך

על הפתעה, מסגור ומחקר מודיעיני

דפוסי כשל המודיעין של מלחמת יום הכיפורים 1973 חזרו על עצמם כמעט במדויק באירועים הטרגיים של שמחת תורה 2023, והותירו תחושה של טראומה ותסכול עמוק. כאילו לא למדנו דבר. המאמר תולה את סיבת הכישלונות, שביניהם הפרידו 50 שנה, בשני גורמים מרכזיים שהם בעיית שורש של המחקר המודיעיני ושל קבלת ההחלטות בהערכת המצב האסטרטגית והמערכתית הנלווית לה במערכת המודיעינית והביטחונית, כמו גם בממשק בינם ובין הדרג המדיני: שיטת המחקר הפרשני שמשמשת בסיס לעשייה המחקרית במודיעין יוצרת מסגור מעוור עיניים, שאינו ניתן לאתגור על ידי המנגנון המלאכותי של מחלקת הבקרה. המאמר מצביע על הצורך בגיבוש שיטת מחקר מודיעיני אחרת ומציע עקרונות לבניית תפיסה, תורה ונהלים לשיטת מחקר מודיעיני פרשנית־מדעית שמחייבת ניתוח ספקטרום מלא של דרכי פעולה אפשריות של היריב כחלק מהשיטה, בכל מחקר ומחקר, ובחינה אמפירית של הצפי המחקרי ככלי תהליכי מתמיד לשיפור וכוונון הערכת המחקר השלטת. אי אפשר לבטל לחלוטין את אי־הוודאות של העתיד ולכן, כחלק מהשיח השוטף בין המודיעין למקבלי ההחלטות, יש לערוך מראש תיאום ציפיות ריאלי, שיהיה שקוף לכל העוסקים בגיבוש ובמימוש מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל, וייגע באחריות כל צד בתהליך המחזורי והמתמשך של גיבוש הערכת המודיעין וקבלת ההחלטות בהערכת המצב העוקבת. המאמר מציג את תחומי אי־הוודאות של הערכת המודיעין, ממפה ומתחם את אחריות המחקר המודיעיני לנוכח מגבלותיו בראיית הנולד, ומדגיש את האחריות של מקבלי ההחלטות בכל הרמות – מהרמה המדינית, דרך רמת בניין הכוח ומדיניות הפעלת הכוח ועד הרמה האופרטיבית – לתת מענה לחוסר הוודאות של העתיד, שמטבע הדברים נותר בהערכת המודיעין

תקציר דוקטורט: נלחמים את דרכם פנימה: חיילים בודדים, הגירה, וזהות לאומית בישראל

בכל שנה מתגייסים לצה"ל כ־3,000 חיילים בודדים המגיעים מחו"ל. לא מדובר בתופעה גברית; קרוב למחצית הם למעשה חיילות בודדות. הקבוצה הגדולה ביותר מגיעה ממדינות ברית המועצות לשעבר, ומונה קרוב ל־40% מהחיילים, כשליש מגיעים מצפון אמריקה, והיתר מצרפת, בריטניה, אוסטרליה, ברזיל, ומכ־50 מדינות נוספות (ראו מספרי חיילים לפי שנה ואזור גאוגרפי בטבלה המצורפת). למרות המספרים המרשימים, ועל אף המרכזיות בשדה המחקרי בישראל של מחקרי ביטחון, צבא וחברה מחד גיסא, והגירה ואינטגרציה מאידך גיסא, זהו המחקר הראשון היסודי ורחב ההיקף שנכתב על חיילים בודדים ששירתו בשנות ה־2000. התופעה מקבלת הד רב בציבוריות הישראלית, ועל אף שלא נערכו מחקרים מקיפים בשאלת מניעיהם, הם מוצגים לנו כתערובת של ציונות ואלטרואיזם. לישראלים, כך מספרים לנו בכתבות מגזין, יש הרבה ללמוד מהחיילים הבודדים בכל הקשור לאהבת הארץ ונתינה לזולת. החיילים, בתרומתם ואהבתם, מזכירים לנו את מי שהיינו פעם. שירותם הצבאי מתורגם בשיח הציבורי ל"עלייה", אף על פי ששיעור הנשארים בישראל לאחר השירות הצבאי לעולם לא נבדק, ולמעשה אינו נמצא במעקב. מדוע חיילים אלה מתגייסים לצה"ל? מה מבדיל את המתגייסים מרבים אחרים בעלי מאפיינים דומים שאינם מתגייסים? האם הם נשארים בישראל לאחר שירותם הצבאי?