הפרדוקס של הטכנולוגיה הצבאית
המערכות החדשות שהופיעו ושעתידות להופיע בשדות הקרב משנות את בניין הכוחות, את הפעלת הכוחות ואת התפיסות המבצעיות. צבאות שאינם מתעדכנים בחידושים הטכנולוגיים עלולים להיפגע קשות ואף להיות מושמדים כליל
מציג עמוד 55 מתוך 740 תוצאות
המערכות החדשות שהופיעו ושעתידות להופיע בשדות הקרב משנות את בניין הכוחות, את הפעלת הכוחות ואת התפיסות המבצעיות. צבאות שאינם מתעדכנים בחידושים הטכנולוגיים עלולים להיפגע קשות ואף להיות מושמדים כליל
השיקולים שהובילו את הנהגת החמאס להצהיר במהלך שנות ה-90 על ההפרדה בין הזרוע הפוליטית לזרוע הצבאית
באמצעות הלחימה בממד התת-קרקעי הצליח האויב לנטרל במידה כה רבה את חילות האוויר והשריון של צה"ל, עד כי אלה הפכו מבחינתו מאיום אסטרטגי לבעיה טקטית בלבד. נראה שכדי לשנות את המציאות הזאת על צה"ל לבחון מהיסוד את תורת הלחימה שלו
ניהול שיתופי פעולה, משא ומתן וקונפליקטים הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו של מנהל בכל ארגון היררכי. אם התהליכים האלה אינם מנוהלים נכון, עלולים נזקיהם להיות כבדים. מפקדים רבים נוהגים להתעלם מקונפליקטים פנימיים או לפתור אותם בהליך של בוררות. ההתעלמות היא האסטרטגיה ההרסנית ביותר, אך גם הבוררות מזיקה לארגון בטווח הארוך. הפתרון הרצוי הוא שימוש בכלים שיתופיים: דיאלוג, גישבור (שילוב של גישור ושל בוררות) ומשא ומתן פנים-ארגוני
בעקבות מלחמת לבנון השנייה מכים רבים בצה”ל על חטא העדפתה של האש על פני התמרון, והצבא - כך נראה - חוזר לתפיסת ההפעלה המקורית שלו שבמרכזה עמד המהלך המתמרן של כוחות היבשה. אבל הנסיבות שהביאו להעדפת האש על פני התמרון - ובהן שינויים עמוקים בחברה הישראלית ובסביבה האסטרטגית שבה פועלת ישראל - לא נעלמו, וספק אם חזרה לתפיסת ההפעלה שפותחה בשנות ה-50 וה-60 ולצורת תמרון שעוצבה בדמותה של מלחמת יום הכיפורים היא אכן התשובה הנכונה לאתגרים הנוכחיים של ישראל
בקיץ 2006 יכולה הייתה ישראל לשנות מהיסוד את המציאות בגבול הצפון באמצעות הנחתת מכה קשה על החזבאללה, אך לא עשתה זאת. הסיבה המרכזית לכך הייתה ההתנהלות של פיקוד הצפון. במקום להוציא אל הפועל מייד תוכניות טובות שאושרו מראש הוא העדיף שלא לפעול עלפי סמכותו ועל-פי עקרון הפיקוד מוכוון המשימה אלא להמתין לתנאים מבצעיים אופטימליים ולאישורים מהמטכ”ל
רבות מהגיחות של חיל האוויר במלחמת לבנון השנייה לא כוונו כדי לפגוע ישירות בעוצמתו של חזבאללה, אלא כדי לשכנע את מנהיגיו שהמשך הפעולה נגד ישראל יסב להם נזק בלתי נסבל וכי מוטב להם לשנות את דרכי פעולתם. הדוגמה המובהקת לכך היא הפצצת רובע דאחייה בביירות. ההיסטוריה מוכיחה כי מדובר בדרך פעולה מאוד לא יעילה, והמאמר מסביר מדוע סיכויי הצלחתה קלושים
ניתוח של העימות המוגבל המתמשך בינינו לבין הפלסטינים מעלה מסקנה מפתיעה: במישור האסטרטגי העימות כמעט שאינו מושפע מהפעילות האופרטיבית השוטפת - אף שבה מושקע רוב המאמץ הצבאי. את המצב האסטרטגי ניתן לשנות רק ב”תקופת עיצוב” שבה מתנהלת לחימה שחורגת בעוצמתה מהמקובל בעימות המוגבל