מציג עמוד 55 מתוך 679 תוצאות
בסוף מאי פרסמה ממשלת סין "מסמך לבן" ראשון מסוגו בנושא "הביטחון הלאומי של סין בעידן החדש", שמבקש לנסח חזון מקיף, הוליסטי ורב־ממדי של ביטחון לאומי, ומהדהד שלושה עקרונות מרכזיים: שימור שלטון המפלגה, הגנה על האינטרסים הלאומיים של סין והובלת המודרניזציה הלאומית. במובן זה הוא מעגן את ההווה, אך בעיקר מכין את הקרקע לעתיד – שבו סין מבקשת לא רק להשתלב במערכת הבין־לאומית, אלא להנהיג אותה לפי תנאיה
ישראל השיתה במסגרת "חרבות ברזל" מהלומות כבדות בזירות הפעולה מול חמאס וחזבאללה בלבנון, וכן במעגלי פעולה רחבים יותר. עם זאת, אין להסתפק בתחושת הישג בנוגע לתרומת פעולות אלה למימוש רגל ההרתעה ולקיים תהליך הערכה עיתי שיאפשר "לשמור אצבע על הדופק" ביחס להרתעה מול השחקנים השונים בנקודת זמן נתונה, ולוודא כי אינה יורדת מתחת לסף הנדרש
המאמר בוחן תהליכי שינוי מבניים שהתרחשו באמ"ן בעשורים האחרונים, ואשר הובילו לשינוי תרבותי ולשחיקה הדרגתית ביכולתו לעסוק בסוגיות אסטרטגיות ובהבנת מציאות מורכבת. תהליך זה כלל טשטוש מתמשך בין גבולות האיסוף והמחקר, מיקוד הולך וגובר בהגיונות טקטיים ובפעילות מבצעית, והיעדר עיסוק שיטתי בעבודת ההערכה המודיעינית, על יסודותיה המתודולוגיים הייחודיים. כל אלה הביאו להיחלשות יכולות החשיבה האסטרטגית והמערכתית של אמ"ן, במקביל להתחזקותן של יכולות אחרות, בעיקר בתחומים הטכנולוגיים והמבצעיים. על רקע זה, המאמר מציע ניתוח ביקורתי של הפער בין הדימוי העצמי של קהילת המודיעין ובין כושר ההבנה והלמידה שלה, ומציב סימני שאלה עמוקים בנוגע ליכולתה להתמודד עם אתגרי העתיד
עניינו של המאמר הוא בשאלה מדוע עניין האלימות המינית, כדפוס פעולה שיטתי, לא עלה כלל בתודעת המודיעין הישראלי כתרחיש אפשרי לפני 7 באוקטובר 2023. הטענה של המאמר היא שהקושי להעלות את האפשרות שדפוס פעולה כזה יכול היה להתממש גם בזירה בעזה, מעיד על מערכת כשלי חשיבה, הבנה ודמיון שכוללת שלוש קבוצות עיקריות: הראשונה, משקפת היעדר ידע והרחקת ידע של איום האלימות המינית כנשק מלחמה בסכסוכים מזוינים; השנייה כוללת טעויות והנחות שגויות ביחס לחמאס כאויב, לסיווג המערכת הפלסטינית ולהבנת העימות איתה; והשלישית קשורה בהנחות יסוד עמוקות של הישראלים על עצמם, אשר משמשות בסיס לחשיבה הביטחונית הישראלית של העשורים האחרונים. המאמר מציע ארבעה כיווני פעולה כדי לצמצם כשלים כאלה בעתיד: האחד, הצורך להכיר בכך שדפוסים שמופיעים בסכסוכים במקומות אחרים יכולים בהחלט להופיע גם בסכסוכים "שלנו", ושסיווגם ככאלה שאינם רלוונטיים יכול להתברר כשגוי לחלוטין; השני, הצורך להכיר בכך שחשיבתנו מושפעת לא רק מהעיוותים התפיסתיים המוכרים, אלא גם ממערכת של קודים תרבותיים וחברתיים שאינם מאפשרים לנהל דיון חופשי בנושאים המוגדרים כ"טאבו"; השלישי, הצורך להכיר ולהיות מודעים להשלכות של הדימוי על אודות עליונותה הכללית והצבאית של ישראל גם על היכולת לברר את המציאות ולהבין אותה; והרביעי, הצורך לפתח עומק ורוחב של חשיבה ומחקר שאינם מאפיינים כיום את המערכת הביטחונית הישראלית
המאמר סוקר את חלוקת הסמכויות והאחריות המודיעינית בזירת עזה בין שב"כ לאמ"ן ב־30 השנים האחרונות, החל מאוסלו עד 7 באוקטובר. הוא מנתח מתחים תהליכים של מתחים, הסדרה ושיתוף פעולה בין הארגונים, תוך הדגשה של מתחים מבניים ופערים תפיסתיים. הכותב בוחן את השפעתם של שינויים בזירה – כמו השתלטות חמאס וההידרדרות הביטחונית – על היחסים בין ארגוני המודיעין, ומצביע על פער בין ההתארגנות הארגונית והקהילתית ובין המציאות שנוצרה. בפרק הסיכום הכותב מציע לחזק מנגנוני תיאום ובקרה, לעצב מחדש את חלוקת האחריות בהתאם לאיומים עכשוויים, ולראות במשבר הנוכחי הזדמנות לרפורמה מהותית שתתאים את הקהילה לאתגרי העתיד
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם אפשר ליישם את גישת התמרון (לדוגמה איגופים רחבים) בלוחמת היבשה בשטחים בנויים וחקלאיים המאפיינים את גבולות לבנון, סוריה וירדן? 2. מה הם הלקחים בהקשר כיבוש שטח והחזקתו, לצרכים צבאיים וכקלף מיקוח מדיני, תוך השוואה בין עזה, לבנון וסוריה? 3. כיצד ניתן לפתור את המתח בין הצורך בלגיטימציה פנימית וחיצונית למלחמת/מתקפת מנע, לבין הצורך להסתיר הכנות כדי להפתיע?
ערים הפכו לשטח ברירת המחדל של המלחמה המודרנית. מקייב ועד עזה, הקרבות המתנהלים כיום אינם חריגים – הם סימנים. קלאוזביץ אינו מציע “צ’ק ליסט” להצלחה, אלא משהו בעל ערך רב יותר – דרך להסתגל בתוך כאוס ולהתמודד עם טבעה האמיתי של המלחמה – תחרות רצונות, המעוצבת על ידי פוליטיקה, מעוותת על ידי מקרה ונלחמת בשטח צפוף, שנוי במחלוקת וטעון מוסרית של העיר המודרנית
המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם
המחקר בוחן את המוטיבציות של נשים לשירות קרבי בתפקידי לוחמה בצה"ל ובגדוד קרקל בפרט, תוך התמקדות בחוויותיהן הסובייקטיביות ובמשמעויות שהן מייחסות לבחירתן. בשנת 2000 הוקדם הגדוד במטרה להגן על גבולותיה הדרומיים של ישראל, ומייצג מאז מהפכה שקטה בגישה הצבאית כלפי נשים בתפקידי לוחמה. הגדוד הוקם בתחילתו כיחידה מעורבת לגברים ולנשים, ומשמש כמעבדה חיה לבחינת השתלבותן של נשים בתפקידים קרביים. במחקר זה ביקשנו להבין מדוע נשים בוחרות בשירות קרבי, כיצד הן חוות את השירות, מהן המשמעויות שהן מייחסות לו וכיצד השירות משפיע על זהותן האישית והמקצועית לאורך זמן. שאלות המחקר הן מה המוטיבציות העיקריות של הנשים לבחירתן בשירות קרבי, ובגדוד קרקל בפרט? כיצד מתפתחות ומשתנות המוטיבציות שלהן במהלך תקופת השירות? והאם ועד כמה השירות הקרבי משפיע על זהותן האישית, המקצועית והמגדרית של החיילות ששירתו בו? מבחינת הֶֶקשר היסטורי ותרבותי, מעורבותן של נשים בצה"ל החלה עוד בתקופת ההתיישבות ובמלחמת העצמאות, אולם לרוב הן שימשו בתפקידים תומכים - מזכירות, תקשוב, הוראה ותפקידי מטה. מדיניות זו נבעה מתפיסות מגדריות מסורתיות שראו בנשים ככאלה הזקוקות להגנה, ולא ככאלה היכולות להגן על אחרים. בשנות ה־ 90 של המאה ה־ 20 חל שינוי מהותי בתפיסות אלה בעקבות פסיקת בג"ץ בעניינהּּ של אליס מילר, ולפיה אין להפלות נשים בקבלה לקורס טיס וליחידות קרביות על בסיס מינן ומגדרן. המושג המרכזי במחקר זה הוא "מוטיבציה לשירות קרבי", ומתייחס למכלול הגורמים הפסיכולוגיים, החברתיים, התרבותיים והאידיאולוגיים הדוחפים נשים לבחור לשרת בתפקידים קרביים. זהו תהליך מורכב הכולל רבדים מודעים ובלתי־מודעים, הפועל ברמות השונות של הפרט ושל החברה (וולדמן ועמיתיה, 2021). מושג נוסף הוא "זהות מקצועית קרבית" המשקף את התהליך הדינמי שבו נשים צעירות מפתחות תפיסה עצמית כלוחמות, ומשלבות זהות זו עם זהותן האישית והמגדרית .(Enloe, 2013) המושג השלישי הוא "השתיקה המגדרית" הנגזרת מהביקורת הפמיניסטית של קרונסל (Kronsell, 2006) ומתייחסת לאופן שבו נשים במוסדות גבריים (למשל צבא) מתמודדות עם הנחות היסוד המגדריות, וטוענת שהמוטיבציה של נשים לשירות קרבי עשויה לנבוע מהרצון להיאבק באי צדק חברתי ולאתגר תפיסות חברתיות ותרבותיות. המחקר נערך בגישה איכותנית־נרטיבית, הממוקדת בסיפורים ובהתנסויות האישיות של המשתתפות. הבחירה בגישה זו נבעה מהרצון להבין לעומק את המשמעויות הסובייקטיביות שמשתתפות המחקר מייחסות לחוויותיהן .(Denzin & Lincoln, 2011) במסגרת המחקר ערכנו 21 ראיונות עומק מובנים למחצה עם נשים שהתגייסו לגדוד קרקל בין השנים 2014 – 2016 . הראיונות נמשכו בין 45 – 90 דקות וכללו שאלות פתוחות בנושאים, כגון המוטיבציה הראשונית לבחירה בשירות קרבי, חוויות משמעותיות במהלך השירות בגדוד קרקל, התמודדות עם אתגרים ועם קשיים, יחסים עם עמיתים גברים ונשים, השפעת השירות על הזהות האישית ותוכניות לעתיד. המשתתפות במחקר מייצגות מגוון רחב של אוכלוסיות מבחינת גיל, מצב משפחתי, מקום מגורים והתפקידים הצבאיים הספציפיים שמילאו. עוד עולה מניתוח הנתונים הדמוגרפי, שלמעלה מ־ 70% מהמרואיינות ממשיכות לשרת במילואים או בקבע - נתון שמעיד על מחויבות גבוהה לשירות הצבאי
בשיח הציבורי הישראלי נשמעת מדי פעם האמירה כי אין מענה צבאי לאיום הטרור. אכן באילוצי הסביבה האסטרטגית שבה אנו פועלים, ובהתחשב במאפייני העימות המוגבל, ניתן לומר כי אין פעולה צבאית סופית שתגדע באחת את מכלול מרכיבי איום הטרור. אולם לא בכך מדובר. הפעילות הצבאית מיועדת בהקשרי עימות אלה גם להגן מפני האיומים, גם לסכל את יכולת הפעולה וההתארגנות של גורמי הטרור וגם - אם לא בעיקר - ליצור באמצעות הפעלת הכוח את האפקטים המערכתיים ואת המגמות האסטרטגיות שבהם יעוצבו גבולות הדיון המדיני ותכניו