The conflicts between Israel and Iran, Hezbollah and the Palestinians

על הכותבים

בין שני כישלונות: הפתעת יום הכיפורים 1973 והפתעת 7 באוקטובר 2023

מאמר זה מבקש להשוות בין שני כשלי ההתרעה החמורים בתולדות קהילת המודיעין הישראלית: מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת חמאס (2023). חרף פערי מידע והקשרים שונים, ניתוח השוואתי של אחריות ארגונית, קונספציות שגויות, תפקוד האיסוף ותהליכי מחקר והערכה, מאפשר לזהות דפוסים דומים ושונים בשני המקרים. בעוד כשל 1973 נבע בעיקר מבעיה הערכתית, כשל 2023 שיקף במידה רבה גם כשל איסופי חריף - למרות גישה נרחבת למידע. המאמר מצביע על הזנחת תחומי איסוף קריטיים, דבקות עיוורת בקונספציה של "חמאס מורתעת" בכל הדרגים, והתעלמות ממידע איכותי שהתקבל. כמו ב־1973, גם ב־2023 כשלו מנגנוני הבקרה והספק בתוך מערכות המחקר, והדרג המדיני לא אתגר את הערכות המודיעין. התוצאה – הפתעה מוחלטת וחוסר מוכנות מהותי – מדגישה את הפער בין עוצמת יכולות המודיעין ובין חולשת השימוש בהן

כיצד נעלמה ההתרעה למלחמה מתפיסת הביטחון של ישראל?

המאמר בוחן את דעיכת היכולת של קהילת המודיעין הישראלית לספק התרעה על מלחמה, לאורך העשורים שקדמו למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023. בניגוד להסברים ממוקדי אירוע, המחברים מציעים פרספקטיבה ארוכת טווח ומערכתית, החושפת תהליכים הדרגתיים של שינוי תפיסתי, מבני וטכנולוגי, שהחלישו את היכולת לייצר "התרעה כמשמעות", כלומר, לעצב הבנה אפקטיבית של סכנה אסטרטגית מתקרבת, באופן שמסוגל להניע לפעולה. בלב המאמר ניצבת הטענה כי התרעה, שהייתה במשך עשורים הרעיון המסדר של אמ"ן ושל תפיסת הביטחון הישראלית, חדלה מלתפקד ככזו. היא – יחד עם משימת בירור המציאות – הוחלפה ברעיון מסדר אחר, שהתקבע תחת המושג "עליונות מודיעינית" והשתלבות המודיעין ביוזמה מבצעית ובלחימה (מב"ם, מטרות ולוחמ"מ). המאמר מציע מסגרת תפיסתית והיסטורית להבנת התמורה הזו, וקורא להטמיע תרבות של ניהול סיכונים בתהליכי שינוי של קהילת המודיעין ושל תפיסת הביטחון העתידית

זירת רצועת עזה: אחריות וגבולות גזרה בקהילת המודיעין הישראלית

המאמר סוקר את חלוקת הסמכויות והאחריות המודיעינית בזירת עזה בין שב"כ לאמ"ן ב־30 השנים האחרונות, החל מאוסלו עד 7 באוקטובר. הוא מנתח מתחים תהליכים של מתחים, הסדרה ושיתוף פעולה בין הארגונים, תוך הדגשה של מתחים מבניים ופערים תפיסתיים. הכותב בוחן את השפעתם של שינויים בזירה – כמו השתלטות חמאס וההידרדרות הביטחונית – על היחסים בין ארגוני המודיעין, ומצביע על פער בין ההתארגנות הארגונית והקהילתית ובין המציאות שנוצרה. בפרק הסיכום הכותב מציע לחזק מנגנוני תיאום ובקרה, לעצב מחדש את חלוקת האחריות בהתאם לאיומים עכשוויים, ולראות במשבר הנוכחי הזדמנות לרפורמה מהותית שתתאים את הקהילה לאתגרי העתיד

יצירת אסטרטגיה תקפה: חזרה ליסודות של מטרות, דרכי פעולה ואמצעים

תְּקֵפוּת היא כלי מושגי שימושי ופשוט עבור קובעי אסטרטגיה המאפשר להם לבחון, על סמך רשימת תכנים בסיסית, שהיסודות החיוניים קיימים כולם. "אמנות המצביא" קובעת אם אסטרטגיה מועילה, אך לפני כן אפילו המצביא הטוב ביותר חייב לבחון תחילה שהיא תקפה. אם האחראים למבצעים באפגניסטאן, בעיראק או בלוב, היו מוודאים שהאסטרטגיה שלהם תקפה, ייתכן שהיה אפשר למנוע אסון

ההפתעה האסטרטגית של 7 באוקטובר כהפתעה בסיסית–אבסורדית

ההפתעה שחוותה מערכת המודיעין הישראלית בעקבות פשיטת חמאס על עוטף עזה והנגב המערבי ב־7 באוקטובר הייתה סוג ייחודי של הפתעה בסיסית. סוג זה של הפתעה, הפתעה בסיסית–אבסורדית, מאופיין בהתממשותו של תרחיש שנמצא מחוץ לקבוצת התרחישים האפשריים מבחינת הצד המופתע. כדי שמערכת המודיעין תוכל להנדס עצמה להיות פחות פגיעה לנוכח הפתעה בסיסית–אבסורדית, עליה קודם כול ללמוד ולהבין את מהותה

איך לנצח מלחמה בלי מגפה?

מגפות עלולות לצמצם כוח לוחם, לשבש מבצעים צבאיים ולהשפיע על המורל והמשמעת. ניהול תברואה ובריאות כחלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הצבאית חיוני לניצחון במלחמה, תוך הבטחת כשירות הלוחמים ומניעת מגפות, גם בתנאים קשים. תכנון מוקדם וגישה חדשנית יאפשרו למפקדים להתמקד במטרות הלחימה ולהשיג שקט תפעולי

יחסי צה"ל–חברה

מלחמת "חרבות ברזל" כבר חצתה את החודש ה־20 לפתיחתה; זהו הגיליון השישי שיוצא לאור במהלכה

קורי עכביש או חומת מגן? תפיסת החברה כרגישה לנפגעים והשפעתה על המבצע ואופן ניהולו

מבצע "חומת מגן" (2002) נחרט בתודעה הציבורית כאחד המוצלחים בתולדות צה"ל, שהביא לשקט ארוך טווח בערי הגדה. עם זאת, כמלחמה יזומה קדמה להוצאתו לפועל תקופת המתנה ממושכת על רקע תפיסה דומיננטית שמשלה בכיפה בשנות ה־90 של המאה ה־20 בואכה שנות האלפיים, כי החברה הישראלית אינה מוכנה כבעבר להקרבה. מטרתו של מאמר זה להצביע על הרתיעה מנפגעים ששררה בקרב בכירי הדרג המדיני והצבאי, והייתה שיקול משמעותי על עיתוי היציאה למבצע, כשנה וחצי לאחר תחילת אירועי "גאות ושפל". גם לאחר הפיגוע במלון "פארק" במרס 2002, שסיפק את ההצדקה הדרושה – לתפיסתם של מקבלי ההחלטות – ליציאה למבצע, הרצון לצמצם מנפגעים מחשש לירידה בתמיכה הציבורית למבצע, השפיע גם על אופן ניהולו