מציג עמוד 47 מתוך 469 תוצאות
עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש - עידן ההכרעה. יש לשוב לעיקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר
בצה"ל מתקיימים תדיר מפגשים בין משתמשים ארעיים למערכות אמל"ח טכנולוגיות מתקדמות, ולא תמיד זמן ההכשרה מאפשר שליטה מספקת במערכת. שילוב של מומחה הנדסת האנוש יפשט את הפעלת המערכת ויביא להתייעלות
עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש - עידן ההכרעה. יש לשוב לעיקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר
נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק
לצד התמרון היבשתי בחזית, הפעולה בעומק במלחמה הבאה היא סיכון מחושב. חומרת האיום על העורף, והעובדה שאויביה במעגל הראשון בנו עצמם כדי שיוכלו לפעול גם בנוכחות מאמץ האש העוצמתי והמדויק של צה"ל, הופכות אותה לכדאית ולנחוצה
מערכת המורדים נגד צבא סוריה בסוף 2024 משמשת מקרה בוחן יוצא דופן להבנת תפקידם של מורל ורוח לחימה בעימותים צבאיים. בעוד המורדים הצליחו לאחד כוחות סביב מטרה משותפת, הפגינו לכידות ארגונית, תיאום אסטרטגי ושימוש מתקדם בלוחמה פסיכולוגית ותודעתית, סבל הצבא שמנגד משחיתות עמוקה, מתנאי שירות קשים, מחוסר אמון במפקדים ומבידוד יחסי. בתוך כך, נבחנות גם השלכות אפשריות שנוגעות לישראל, הן מבחינת חשיבות השמירה על צבא שמייצג את כלל החברה הן בנוגע לחוסנו הרעיוני והמבצעי מול אתגרי העתיד
צה"ל מצפה מכל יחידותיו ואנשיו לחתור לניצחון. המשמעות ברמת הלוחם וברמות הפיקוד הזוטרות ברורה – חתירה למגע עם האויב כדי להשמידו. בעוד תפקידו של הלוחם להילחם, תפקידו של המפקד לפקד. רצוי להגדיר כי במצבים כאוטיים, מה שמצופה ממפקדים בדרגים בכירים אינו רק חתירה למגע אלא גם, ולעיתים בעיקר, "חתירה לפיקוד"
מאמר זה מבקש להציע היסטוריוגרפיה של ייצוגי הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית ימי המדינה ועד לעשור השני של המאה ה־21. המאמר בוחן את קשרי הגומלין שבין ההתרחשויות ההיסטוריות בישראל, התפתחות שיח הטראומה בעקבותיהן וייצוגו של הלם הקרב בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. התפתחות זו מוגדרת באמצעות ארבע תקופות: תקופת ההשתקה, בין ראשית ימי המדינה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה הן החברה הישראלית והן המסך הישראלי הדחיקו את המצב הפוסט־טראומטי; תקופת ההכרה בהלם הקרב, שכללה גל סרטים שעסקו בהלם קרב, במהלך שנות ה־80 של המאה ה־20; תקופת הפיצול, במהלך שנות ה־90, שבה הקולנוע העלילתי נמנע לחלוטין מעיסוק בהלם הקרב ואילו הקולנוע התיעודי ייצג את התופעה במספר סרטים; ותקופת הדומיננטיות של הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית המילניום, שבה הקולנוע העלילתי, התיעודי, והטלוויזיה, מוצפים בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים המציבים במרכזם את הלם הקרב
דומה שאף שאי אפשר להטיל ספק בחשיבותם של תחקירי 7 באוקטובר לאתגר שיקום אמון הציבור שנפגע בבוקרה של אותה שבת, התחקירים לכשעצמם לא יוכלו לעמוד באתגר ככל שאלה לא יתכתבו עם אופיו של המשבר, המרחב שבו הוא התהווה, והשאלות שהציף וממשיך להציף