מציג עמוד 44 מתוך 2670 תוצאות
כיום, בעידן של מרחבים משותפים, תפקיד המנהיג מתעצב באופן אחר – הכוח, הסמכות ולעיתים אף האחריות – אינם בהכרח בבעלותו הבלעדית. מהי התשתית להיווצרותו של מרחב משותף אפקטיבי, ומהם המאפיינים המשותפים למנהיגות מותאמת בסביבה זו?
האתגר: חוויית החירום במפקדות כוללת אחד עשר מאפיינים עיקריים ייחודיים: (1) תחושה של אי־ודאות – בנוגע לתמונת המצב בעת החירום, המסוגלות האישית, מועד סיום החירום ומצב הסיום בחירום. (2) קושי במעבר מהתוכנית לשעת חירום למימושה – עקב הקושי להיפרד מהמוכר והבטוח, תחושת הפסד ואשמה, והעמימות בנוגע לתמונת המצב ומשמעותה. (3) תופעת ה"רשומון" והקושי ביצירת תמונת מציאות קוהרנטית. (4) חוויית היתירות כאשר כמה מפקדות פועלות באותו תווך מערכתי. (5) חיכוך בין גישות מבצעיות ותרבותיות בנוגע לאופן ניהול המערכה. (6) אופי המשימה השונה היוצר פערים בין תכנון לביצוע ובין גמישות ליציבות. (7) צורך בפיצול קשב בין עיסוק בתכנון המשך הלחימה ובין ניהול הקרב, בין גזרות שונות, בין מאמצים מבצעיים שונים ובין היבטים לוחמניים של המערכה להיבטים לא לוחמניים שלה. (8) עומס רגשי רב מצד פקודים ומפקדים, גם כאשר המפקדים אינם נמצאים פיזית בשדה הקרב. (9) תחושת איום אישית וארגונית. (10) תחושת ה־Fishbowl (אקווריום) המתרחשת כאשר בעת חירום תחושת המפקדים האחראים היא כי כולם בוחנים את מעשיהם. (11) שונות בין אהדת העם לחייליו הלוחמים אשר אינה מתערערת, ובין נטייה הולכת וגוברת להפנות ביקורת כלפי המפקדים.
האתגר: למוטיבציה חשיבות עצומה בלוחמה, ויחד עם כישוריו של החייל היא שקובעת כיצד ובאיזו איכות תתבצע על ידו כל פעולה. תיאוריות שונות (לדוגמה: פירמידת הצרכים של מאסלו, שני הגורמים של הרצברג ושותפיו, ה-Theory Determination-Self) יכולות לסייע למפקדים להניע את פקודיהם לביצוע משימה. על המפקדים לדעת היכן פקודיהם נמצאים על רצף פירמידת הצרכים, להבחין בין תנאים היגייניים למוטיבציה, לשקול כיצד לכוון את הפקודים למוטיבציה אוטונומית, וכל זאת בזמן שהם מחזקים מנגנונים של מוטיבציה נשלטת מבלי לשחוק את המוטיבציה הפנימית. את המניעים היוצרים מוטיבציה ניתן לסווג למניעים פנימיים (תפיסת האויב, ההנאה מלחימה, הרצון לשרוד, אידיאולוגיה) ולמניעים חיצוניים (המסגרת החברתית הקרובה, הלכידות החברתית, השייכות לארגון). על פי חלוקה זו, יש לבחון אם כל לוחם מגיע עם מוטיבציה אחת בלבד ללחימה, או שמא עם מספר מוטיבציות; אם ניתן לאפיין קבוצות שונות לפי המוטיבציות המובילות אותן ללחימה; ואם לסוג הלחימה יש השפעה על המוטיבציות המובילות.
האתגר: מושג ה״לכידות״ מרכזי וחשוב. הוא המקור העיקרי למוטיבציה של הפרט, הוא משפר ביצועים אפקטיביים ויש לו השפעה על צמצום תגובות קרב. בכל הקשור לגורם האנושי, לצד מושג המנהיגות, הוא המפתח המרכזי של הפסיכולוגיה הצבאית. יחד עם זאת, הוא קשה ומורכב להבנה, והתפתחות מדידתו במהלך השנים משקפת את השינוי באופן הגדרתו, את ההבדלים בתפיסה המקצועית של החוקרים שעסקו בתחום על־פני שלל דיסציפלינות במהלך השנים ואת סוגי הטכנולוגיות ושיטות המדידה שהשתנו.
האתגר: לנושא "הכשירות" ממדים רבים (פיזיים, התנסותיים, תודעתיים־פסיכולוגיים־רוחניים ועוד), אך הוא קשה להגדרה ולמדידה. במערך המילואים הצה"לי, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, ועדת וינוגרד וחוק המילואים – לנושא זה חשיבות גדולה במיוחד. מסקרים והערכות בנוגע למערך עולה תמונה ולפיה אין אחידות בתחושת המסוגלות במילואים, וקשה להעריך עד כמה היא מבטאת נכוחה את מה שצפוי לקרות מבחינת המוכנות לביצוע המשימה בעת קריאה.
האתגר: דיון עומק בנוגע למנהיגות הצבאית בצה״ל – מהם מרכיביה, מהם האתוסים עליהם היא מבוססת ואיך היא משתנה ומתפתחת במשך השנים. תפיסות המנהיגות המוסדיות נשענות על מודלים מסורתיים של מנהיגות – הן מתייחסות למנהיגות כפעולה של היחיד, הן מדגישות תכונות ויכולות מסורתיות של מנהיגות ונשענות על מסורות, מבנים ואתוסים עמוקים בצה״ל. זאת בשונה מגישות חדשות של מנהיגות המתייחסות למנהיגות כתהליך משותף ומדגישות יכולות ומיומנויות חדשות הנדרשות לנוכח אתגרי המנהיגות בעת הנוכחית. במקביל, השינויים שחלו במאפייני העימותים, שינויים בחברה הישראלית בדגש על התגברות ערכים אינדיווידואליסטים וליברליים, שינויים במאפיינים ּ הארגוניים־תעסוקתיים של הצבא, שינויים טכנולוגיים והגברת הרשתיות מציבים בפני המפקד אתגרים מנהיגותיים חדשים, לצד אלו המסורתיים, ודורשים את השתנותה של המנהיגות הצבאית.
האתגר: חילופי מפקדים מהווים הזדמנות להחדיר תפיסות חדשות ורעננות לארגון. הם גם מספקים הזדמנות לקידום עבור הפרטים ביחידה. אולם הם עלולים לכלול איבוד של ידע ארגוני ופגיעה זמנית בהישגי היחידה ובלכידותה. המפקד הנכנס מתמודד עם אתגרים רבים כמו התנגדויות פנימיות, רצון ליצור שינוי ושיפור, מול ״טביעה״ בשוטף, צורך בלמידה רבה ועוד.
האתגר: אחת התופעות הקשורות להתנהלות הייחודית של הלוחמים הימיים היא נוהל ״צד תורן״. נוהל זה, שבבסיסו דומה לתופעת ה״צעירות־ותיקות״ הקיימת גם ביחידות צבאיות אחרות, מייצר הפרדה בין לוחמים בדרגת סמל ומעלה ללוחמים האחרים. הלוחמים הצעירים מבצעים משימות תפעוליות (שמירות, תורנויות וכדומה) בעומס רב יותר, עם פחות יציאות הביתה, בעוד הלוחמים הוותיקים מבצעים משימות ״איכות״, בעומס מופחת, עם יציאות טובות יותר הביתה ותוך מעין פיקוד ופיקוח על ״הצעירים״. תופעה זו גורמת לשחיקה רבה בקרב הלוחמים הצעירים, לתחושת חוסר צדק, למוטיבציה נמוכה לשרת ולנפל־ים (נשירה) בתקופת השירות הראשונה, והיא משפיעה לרעה על רמת הלכידות והאפקטיביות בספינה.
בעידן הנוכחי על המפקד לפנות לפקודיו ולציבור גם באמצעות התקשורת, מעשה שיש בו הזדמנות מנהיגותית ולא רק סיכון. עם זאת, המפקדים נמנעים מכך בשל חוסר הבנת חשיבות המדיום המשתנה באופן תדיר. התייצבות מול המצלמה היא כלי מבצעי של ממש, ויש בהתייצבות אמיצה שכזו גרסה עדכנית של פרקטיקת "פיקוד מלפנים".