מציג עמוד 42 מתוך 3691 תוצאות
שדה הקרב העתידי אינו מונופול של שום קצין או פרשן צבאי. אף אחד מאלה עדיין לא השתתף בו, והתחזיות באשר לאופיו, למיקומו ולכלי הנשק שיופעלו בו אינן רלוונטיות כיום. אולם קציני צה"ל הדנים בו חייבים לפתח כלי חשיבה שלפיהם צה"ל חייב לנצח באותו שדה קרב בכל מקרה ובכל מצב ולא לרמוז אפילו כי "כלל לא ברור איזה צד ינצח בו"- כדברי אל"ם דורון מינרט במאמרו "משריון למיכון אווירי" (מערכות 370, אפריל 2000)
במלחמה הבאה ינסו אויביה של ישראל להכריע אותה באמצעות התקפה בו-זמנית בשלושה מעגלים: בגבולות, בפנים הארץ ומהאוויר. בין היתר הם מתכננים לשטוף את המדינה באמצעות אלפי צוותים קטנים של לוחמי חי"ר מעולים שמיד עם כניסתם לארץ יזכו לסיוע מלא מהאוכלוסייה המקומית. נכון להיום אין לצה"ל תשובה לתרחיש הזה
צבאות המערב אינם נבנים כיום במתכונת קשיחה כבעבר - במבנה של ארמיות, קורפוסים, דיוויזיות וחטיבות - אלא במבנים קטנים יותר, לרוב על בסיס חטיבות וגדודים. אלה מורכבים כאבני לגו בכל פעם באופן שונה בהתאם למשימות הספציפיות
בתרגילים נהנים מפקדי צה"ל מליווי צמוד של קציני בטיחות המאתרים מראש כשלים בטיחותיים במתווה התרגיל. אולם קציני הבטיחות האלה אינם מלווים את המפקדים בעת קרב. התוצאה: בעת לחימה גדל שיעור הנפגעים מתאונות. הפתרון הוא לעבור מגישה של בטיחות באימונים לגישה של ניהול סיכונים מבצעי
צבאות רבים - ובהם צה״ל - מתחבטים בשאלה מה צריך להיות מקומו של המפקד בשדה הקרב. המסורת היהודית גורסת שעליו לעמוד בראש אנשיו
המעבר מתרבות של שגרה - המתאפיינת בצה”ל בניכור, בצייתנות, בהיעדר יוזמה, בהיעדר שיתוף פעולה ובתחושה של חוסר השפעה על המערכת - לשדה הקרב אינו טריוויאלי כלל וכלל ועלול להיות הרסני בתוצאותיו. הפתרון הוא לאמץ גם בימי שגרה את התרבות הארגונית שמאפיינת עיתות חירום ושעיקריה הם הבנת המטרה, שיתופי פעולה לשם מיצוי הכוח, יוזמה והתקפיות, אומץ לב והקרבה
בעימות האסימטרי מוצב איום ישיר על ערך הערבות באמצעות יצירת איום על חלק קטן מאזרחי המדינה. מטרת האיום במקרים רבים היא להביא לשחיקתה של תחושת הערבות ההדדית ולפירורה של החברה כולה. ראוי שחשיבותו של הערך הזה מחד והבנת כוונתם של ארגוני הטרור מאידך יעמדו בפני מקבלי ההחלטות באופן הרבה יותר ברור ומרכזי
העיסוק באיסוף הנייח ברמת האוגדה, החטיבות והגדוד במחלקות ההגנה הוא ליבתי ויישמר ללא קשר למפקדים. לעומת זאת, האיסוף הנייד אינו נושא המצוי בליבת ההגנה, והוא עשוי שלא להביא תוצר וערך מבצעי איכותי אם מפקדים לא יאפשרו יוזמה ואומץ לב. יש להפוך את הצוותים הלוחמים לרגל נוספת בהגנה, בדומה לאיסוף הנייח
במזרח התיכון של העתיד הנראה לעין לא תהיה התקדמות קווית בטוחה לעבר שלום כולל ויציב, אך עם זאת גם לא יהיה זה המזרח התיכון הישן, שבו קיומנו היה מושתת בעיקר על החרבה. כלומר, צפוי מצב הרבה יותר עמום ומסובך, ומכאן ההכרח באסטרטגיה רבתי ישראלית, שגם היא מורכבת, גמישה ומתמודדת בהצלחה עם פרדוקסים
בעוד שהמרד הערבי בשנים 1936 ו־1939 הסתיים בלי שהפלסטינים השיגו שום מטרה מהמטרות שהציבו לעצמם, הרי את האנתפאדה הראשונה הם הצליחו לתרגם לשורה של הישגים מדיניים. את ההישג של האנתפאדה בהשוואה למרד הערבי ניתן לייחס, בין היתר, להצלחתם של הפלסטינים להסיק את המסקנות הנכונות מהמרד שנכשל וליישמן באנתפאדה. למשל לשמור בכל מחיר על תמיכת האוכלוסייה, להשתית את המאבק על פעילות עממית ולא מזוינת