נאומי הניעה לעידוד רוח הלחימה - מהעת העתיקה ועד למלחמות ישראל

מאז ומעולם נהגו מנהיגים ומצביאים לשאת דברים בפני לוחמיהם בטרם יצאו לקרב. נאום מוצלח מאפשר לחזק את רוחם של החיילים, לנסוך בהם ביטחון ביכולתם ואמונה בצדקתה של המשימה ולהניע אותם ללחימה בשדה הקרב

אסור לוותר על הטירונות

בצה”ל ישנה כיום מגמה לשלב את הטירונות של החיילים תומכי הלחימה יחד עם ההכשרה המקצועית. צעד כזה יחסוך אומנם משאבים בטווח המיידי, אך בטווח הרחוק יהיה הצעד הזה משול לבניית בניין על יסודות רעועים

ערכים לא לומדים בכיתה

חינוך לערכים הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות של צה”ל. אולם כדי שהטמעת הערכים בקרב החיילים תהיה יעילה ומשמעותית, אין להסתפק רק בלימוד עיוני שלהם, שאינו יעיל, אלא יש להקנותם באמצעות ההתמקצעות הצבאית וההתנסות האישית

השתתפות – דוגמה אישית

גיבוי ולא חיפוי

מפקד חייב לגבות את חייליו ולמנוע, למשל, מצב שבו יהפכו אחד או יותר מהם לשעירים לעזאזל כדי להרגיע דעת קהל זועמת. אך מפקד שנמנע מלהביא לחקירה חשד שחייליו הפרו דיני מלחמה אינו מגבה אותם אלא מחפה עליהם. וזו כבר עבירה פלילית

קרב ארסוף

"כל מפקד אשר יטען שהוא עסוק מכדי לקרוא, ימלא שקים בגופות חייליו" (גנרל ג'ים מאטיס) "קרבות בכף היד" הוא מיזם משותף למחלקת מת"ת בזרוע היבשה ולמכללה לפיקוד הטקטי שבמכללות הצבאיות. בבסיס המיזם קיימת ההבנה כי לימוד לקחים מקרבות קלסיים והטמעתם הם חלק מהותי מאמנות המלחמה

שירות מילואים בחדר הכושר

הכושר הקרבי של חיילי המילואים אכן לוקה בחסר כפי שכותב סא"ל יריב ניב )"לא בכושר", "מערכות" 429 ,פברואר 2010 ,)אך אין די בפתרונות שהוא מעלה. פתרון אפשרי הוא להעניק תגמולי מילואים למי שיקדישו את זמנם הפנוי לאימוני כושר. הזכאות לתגמולים תיקבע על פי עמידה במבחני כושר

מי ינצח בשדה הקרב העתידי?

שדה הקרב העתידי אינו מונופול של שום קצין או פרשן צבאי. אף אחד מאלה עדיין לא השתתף בו, והתחזיות באשר לאופיו, למיקומו ולכלי הנשק שיופעלו בו אינן רלוונטיות כיום. אולם קציני צה"ל הדנים בו חייבים לפתח כלי חשיבה שלפיהם צה"ל חייב לנצח באותו שדה קרב בכל מקרה ובכל מצב ולא לרמוז אפילו כי "כלל לא ברור איזה צד ינצח בו"- כדברי אל"ם דורון מינרט במאמרו "משריון למיכון אווירי" (מערכות 370, אפריל 2000)

שיתוף הפעולה המודיעיני בין משרד החוץ ובין שירות הביטחון הכללי לאחר קום המדינה

כל אחד מהסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין ארבע שכנותיה, שנחתמו במהלך שנת 1949, חייב הקמת ועדה מעורבת להשגחה על ביצוע תנאי ההסכם. בוועדות אלה התקבלו החלטות, שעסקו לא רק בבעיות צבאיות אלא גם בסוגיות מדיניות שבין ישראל לשכנותיה. כדי לנהל את מנגנון הוועדות הקים האו"ם את מטה הפיקוח שהורכב מחיילים ואזרחים אשר הגיעו ממדינות שונות, ולראש המטה אף היה קשר ישיר למזכ"ל האו"ם. עם קום המדינה הפעיל משרד החוץ יחידה מבצעית שתפקידה איסוף מידע מודיעיני מגורמים זרים. בשל תקלה מבצעית הוחלט לפרק יחידה זו ולבזר את יכולותיה בין שב"כ למוסד. הצורך של משרד החוץ לפקח על פעילות המשקיפים בישראל מבחינה מודיעינית הביא לשיתוף פעולה עם שב"כ, שקיבל את הסמכות ואת היכולות לפקח על גורמים זרים בארץ. לאור הצורך של משרד החוץ במידע מדיני התהדק שיתוף הפעולה שלו בשנים אלו עם שירות הביטחון הכללי

ולא אשוב עד כלותם