מציג עמוד 41 מתוך 746 תוצאות
ערים הפכו לשטח ברירת המחדל של המלחמה המודרנית. מקייב ועד עזה, הקרבות המתנהלים כיום אינם חריגים – הם סימנים. קלאוזביץ אינו מציע “צ’ק ליסט” להצלחה, אלא משהו בעל ערך רב יותר – דרך להסתגל בתוך כאוס ולהתמודד עם טבעה האמיתי של המלחמה – תחרות רצונות, המעוצבת על ידי פוליטיקה, מעוותת על ידי מקרה ונלחמת בשטח צפוף, שנוי במחלוקת וטעון מוסרית של העיר המודרנית
הסורים כינו את סדרת הקרבות הללו בשם "מלחמת שלושת הימים", ואף נתנו לכל משתתפיה אות וציון מיוחדים מאחר וראו בהם מערכה שעלתה בחריפותה על מלחמת ששת-הימים. מטרת הדברים הבאים לתאר את פעולת כוח הטנקים שהבקיע לסוריה בפשיטה שנערכה ב-26 ביוני 1970 ואשר כונתה "קיתון 10"
אסף חזני, אנתרופולוג בהכשרתו המקצועית-אקדמית, הוא גם קצין מילואים בעל ניסיון רב שהשתתף במלחמת "חרבות ברזל" משתי זוויות או צורות השתתפות, כפי שהוא מעיד על עצמו בכיתוב בגב הספר: "...התלכדות בין המקצוע הצבאי שלי להכשרה האקדמית שלי. כקצין השתתפתי במלחמה, כאנתרופולוג צפיתי בה. גם ההיפך הוא הנכון – כאנתרופולוג השתתפתי במלחמה וכקצין צפיתי בה". נראה כי זו אחת התרומות העיקריות של הספר, שמשלב את החוויה האישית, המשתתפת. לא מתוך הרצון לצפות ולחקור כנהוג באנתרופולוגיה, אלא מתוך היות חזני חלק אורגני ממפקדת אוגדה במלחמה, עם התצפית האנתרופולוגית. יומן השדה, כפי שהוא מכנה את הספר ומציג בכל פעם שהוא פונה לרגע לכתוב דבר מה שראה או חווה, הוא האמצעי העיקרי שבו אנתרופולוגים משתמשים כדי לתעד את תצפיותיהם בשדה. במקרה זה אולי יש פה מעין שילוב בין "יומן המבצעים" שבו מתעדים חיילים במוצבים במפקדות השונות את ההתרחשויות במלחמה, בהן פקודות, דיווחים ודרישות שונות, ובין "יומן שדה" – המקום שבו מתעד האנתרופולוג את התצפיות שערך
סטלין קיבל שפע של התרעות על כוונת הגרמנים לפלוש לארצו ביוני 1941 - והתעלם מהן. באוקטובר 1941 הוא קיבל מידע מדויק על כך שיפן אינה עומדת לתקוף אותו במזרח הרחוק וניצל את המידע הזה כדי לתגבר את חזית מוסקבה ביחידות מהמזרח הרחוק ולהנחיל תבוסה קשה ראשונה לגרמנים. המסקנה - שאותה נאלצה גם ישראל ללמוד על בשרה ב-1973 - היא שהמודיעין המעולה ביותר הוא חסר ערך אם אין עושים בו שימוש
שאלות הכוונה מוצעות לקריאת שער זה: 1. האם צה"ל, כצבא ששדרת הפיקוד שלו מבוססת על קצונה זוטרה צעירה הנדרשת לרכוש מיומנות במגוון שיטות לחימה והפעלת אמצעי לחימה, יכול לדרוש ממערכת ההכשרה והאימונים דבר מה שהוא מעבר לרכישת מיומנויות בסיסיות - כמו התאוששות מהפתעות והסתגלות בשדה הקרב? 2. מה התנאים שצה"ל צריך ליצור בתוכו ומול החברה בהיבטי סובלנות לטעויות של מפקדים בשיקול דעת, כדי לאפשר פיתוח דפוס פו"ש של פיקוד משימה בשגרה ובבט"ש? 3. האם כדי להגדיל את גמישות הפעלת הכוח אפשר לדרוש ממערך המילואים מוכנות גבוהה הדומה לזו של הסדיר בהיבטים של אורך פרקי מילואים ומשאבי אימונים בהיקף רחב, או שלא יהיה מנוס גם בעתיד מדעיכת כשירות הדרגתית והעלאת כשירות בתחילת עימות? 4. אחרי מערכת "צוק איתן" הצעתי כי בהינתן אפשרות יוגדרו המבצעים הראשונים של צה"ל במלחמה כ"מבצעי למידה", שמטרתם לבחון את התאמת כוחותינו לאתגרים בפועל ובמידת האפשר לערוך שינויים והתאמות לפני הפעלת עיקר הסד"כ (הפשיטות בעזה ביממות שלפני תחילת התמרון היו סוג של מבצעים כאלה). האם נכון יהיה לאמץ דפוס כזה לתכנון האופרטיבי בצה"ל?
הספרות המחקרית מתייחסת באופן מקיף להשלכות המאסר הן על אסירים הן על צוותי הכליאה השונים, ובמיוחד על הסוהרים הבאים במגע יום־יומי עם האסירים. עם זאת, תחום השלכות תפקיד הסוהרוּת לא נחקר ביסודיות בין כותלי בתי כלא צבאיים. מחקר זה נועד לתת מענה לפער זה, ומטרתו לבחון את תפיסת התפקיד והרווחה הנפשית של מד"כים (מפקדי כליאה) לשעבר בבתי כלא צבאיים בישראל. במחקר השתתפו 18 מד"כים לשעבר (13 נשים וחמישה גברים) ששירתו בתפקיד זה. המחקר נערך באמצעות ראיונות עומק מובנים למחצה, וחשף שלושה ממצאים מרכזיים: שחיקה ולחץ שחווים מפקדי כליאה; מורכבות העבודה עם אוכלוסיית אסירים מגוונת ומול רשויות בית הכלא השונות; ותחושת שליחות ואחריות. המחקר מציג מודל תיאורטי דינמי המתאר את מרחב התמרון של מפקדי הכליאה, כמרחב שבו פועלים בה בעת ובמתח מתמיד שני צירי פעולה עיקריים: ציר משמעת-שחיקה, וציר שיקום-שליחות
צה"ל הוא אחד מסמליה המובהקים של ישראל, והשיח סביב חובת השירות ומעמדו בציבוריות הישראלית משמעותי במהלך שנות קיומה של המדינה, ובייחוד בימים אלה. אוכלוסיית נכי צה"ל היא קבוצה מובדלת, המקבלת בדרך כלל שירותי שיקום ותמיכה נפרדים ממשרד הביטחון. המחקר הנוכחי מביא את קולם וחוויותיהם של סטודנטים נכי צה"ל במסגרות שונות של השכלה גבוהה בישראל. המחקר בחן את חוויותיהם, תוך התייחסות לאופן שבו הם תופסים את זהותם האישית ואת זהותם כאנשים עם מוגבלות, ואת אופני השימוש במקורות התמיכה שעמדו לרשותם במהלך תקופת לימודיהם במוסדות אקדמיים שונים. בתקופה שבה נערך המחקר היו כ־57 אלף זכאים נכי צה"ל המקבלים שירותים והטבות ממשרד הביטחון, אגף השיקום. לפי נתוני משרד הביטחון, כ־500 נכי צה"ל נרשמו מדי שנה ללימודים גבוהים במהלך השנים בהם התבצע מחקר זה. שאלת המחקר המרכזית הייתה: מהן חוויותיהם של סטודנטים נכי צה"ל במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל?
למרות כל מה שנעשה בין מאורעות תרפ"ט למרד הערבי ב־1936, לא היה מספיק באף אחד מתחומי הפעולה של ההכנה הצבאית. הרי ניתן לקבוע כי ארגון "ההגנה" נכנס לניסיון הקשה של ההתמודדות עם המרד הערבי מוכן הרבה יותר מאשר ב־1929 ודבר זה אפשר לו לעבור במשך זמן קצר לשיטות לחימה אחרות. אולם גם האויב היה אחר ויעדי התקפותיו היו שונים
בדיון על אופי המעורבות ההולכת וגוברת של הציונות הדתית בצה"ל, בולטות שלוש תזות עיקריות: הראשונה היא תזת ההדתה, שמסבירה את מעורבות הציונות הדתית בצה"ל כתהליך של השתלטות "תיאוקרטית" על צה"ל. השנייה היא תזת האופוזיציה השמרנית, שמסבירה את מעורבות הציונות הדתית בצה"ל כחלק מתהליך רחב יותר של מאבק בין תפיסות שמרניות בצה"ל, בעיקר בקרב הפיקוד הזוטר, ובין ערכים פוסט־מודרניסטיים שקנו שליטה בקרב הפיקוד הבכיר. השלישית קיבלה את הכינוי תזת הנוסעים ברכבת, והיא רואה את מעורבות הציונות הדתית כרצון טבעי להשתלבות בצבא ככל יתר אזרחי המדינה. קשה לבסס טיעונים אמפיריים בעד או נגד כל אחת מהתזות הללו. מחקר זה מנתח את מאפייני הנוכחות של בני הציונות הדתית במערך הלוחם של צה"ל, באמצעות ניתוח מאפייני הנופלים הדתיים במלחמת "חרבות ברזל", מתוך רצון לבחון באופן אמפירי שאלות הקשורות בתזות הללו. מחקר זה מהווה המשך למחקר קודם, שבחן מאפיינים חברתיים-כלכליים של נופלי "חרבות ברזל", אך משתמש במתודולוגיה שונה, ממוקד באוכלוסייה דתית וכן כולל ניתוח של כל נופלי המלחמה. הראיות התומכות בתהליך הדתה עשויות להיות מונוליתיות דמוגרפית ואידיאולוגית של מעורבות הציונות הדתית, כמו ריכוז בהתנחלויות, בישובים דתיים ובדרגות גבוהות. לעומת זאת, ראיות התומכות בהשתלבות עשויות להיות אפיון דמוגרפי רחב של מעורבות הציונות הדתית. ממצאי המחקר מצביעים על נשיאה חריגה של נטל הסיכון הבטחוני על ידי הציונות הדתית, בעוד האוכלוסייה הלא־דתית נושאת בנטל סיכון ביטחוני הדומה לחלקה היחסי באוכלוסייה. מבחינת המעורבות של בני הציונות הדתית במערך הלוחם בצה"ל, ממצאי המחקר מצביעים על גיוון יחסי בסוגי היישובים שהם מגיעים מהם מבחינת מיקומם של היישובים והצביון הדתי שלהם, ועל דומיננטיות של בני הציונות הדתית בקרב נופלי המילואים ובקרב הדרגות הזוטרות. כמו כן, נמצא כי בקרב נופלים דתיים שיעור יחסית גבוה של ישובים מאשכול סוציו־אקונומי נמוך יחסית לנופלים שאינם דתיים. מאפיינים אלה אינם תומכים בתזה התופסת מעורבות של השתלטות תיאוקרטית על צה"ל, ומאפשרים נקודת מבט נוספת על תהליכי שינוי המתרחשים בו
