מציג עמוד 40 מתוך 478 תוצאות
נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק
כיצד הניסיון המבצעי שצברו הכוחות הסדירים והכשירות הבסיסית של כוחות המילואים, אפשרו לצה"ל לנצח במבצע "חומת מגן" למרות ההכנות המוגבלות בדרגי המטכ"ל והפיקוד?
לאחר שלושה חודשי לחימה באוקראינה נראה שהרוסים נערכים מחדש. סביר להניח שאם יארגנו את כוחותיהם מחדש – תשתנה תמונת הקרב, אולם את מטרותיה הראשוניות בלחימה רוסיה כנראה כבר לא תשיג, לפחות לא במחיר ובזמן שצפו. חלק לא מבוטל מכך הוא בשל הכישלון הלוגיסטי בתחילתה של המערכה
תוכנית הכשירות הערכית יכולה להפוך להיות חלק אינטגרלי מלא בשגרה של כל פלוגה. שינוי התפיסה משמעותו מעבר ממצב של טיפול נקודתי באירוע חד פעמי - לתוכנית שלמה המכשירה ומטמיעה ערכים גם בלוחמים המנהלים שגרה שוחקת בתעסוקה מבצעית
בחירה של יעד ברמה האסטרטגית משמעותה להציב את הדרג המדיני והצבא ביתרון מובהק ביחס לאויב. יתרון זה יכול לשנות לחלוטין את מהלך הלחימה ותוצאות המלחמה כולה, בדגש על יכולת הדרג המדיני לכפות על האויב תנאים לאחר המלחמה. לפיכך על המערכת הצבאית לתכנן בחוכמה את בחירת היעדים ולהיעזר בכלים לקבלת החלטות. הפצצת הירושימה ונגסאקי כמקרה בוחן
"כל מפקד אשר יטען שהוא עסוק מכדי לקרוא, ימלא שקים בגופות חייליו" (גנרל ג'ים מאטיס) מיזם חדש של מכון לחקר לוחמת היבשה בזרוע היבשה. בבסיס המיזם ההבנה כי לימוד לקחים מקרבות קלסיים והטמעתם הם חלק מהותי מאמנות המלחמה
בעשורים האחרונים לבשה דרך הלחימה הלאומית של ישראל דפוס "פוסט־הרואי", המקנה חשיבות יתרה להימנעות מאבדות ולקיחת סיכונים על־ידי מפקדים בכירים וקברניטים. בעוד עיקר הספרות בנושא עוסק בקבלת החלטות ברמה הבכירה, מאמר זה מציג תהליך זה מתוך לימוד ההתנסות היום־יומית של לוחמים ומפקדים שעסקו בלוחמת מנהרות ברצועת עזה. במסגרת המחקר נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם אנשי מילואים מחיל ההנדסה הקרבית של כוחות היבשה של צה"ל שפעלו במסגרת אוגדה עזה בשנים 2002–2014. כולם פעלו במספר תצורות של יחידות ייעודיות, שמטרתן לזהות מנהרות אויב ולהוציאן מכלל שימוש. ניתוח הראיונות העלה ארבעה ממדי תוכן מרכזיים: פעולה מבצעית במנהרות כחוויה; מיונים והתמיינות של כוח האדם; צבירת ניסיון; גבורה וסכנה. ממדי תוכן אלה השתנו בהתאם לתקופות שונות שאפיינו את הלחימה נגד איום המנהרות ואת תפיסת הלחימה נגדו. אנו מציעים מודל אנליטי שמארגן תמות אלה לפי ארבעה דגמים שונים של התארגנות כוחות צה"ל לפעולה במנהרות. הניתוח שאנו מציעים מאפשר להסביר את התפתחותם של דפוסי ארגון אלה על־ידי העדפתה של ישראל להילחם באופן פוסט־הרואי. עם זאת, הניתוח מראה כי פעולה פוסט־הרואית היא תוצר של חוויות, ניסיון ותפיסת שדה הקרב על־ידי לוחמים הפועלים בו. נקודת מבט כזו מאפשרת להבין את מאפייני הפעולה בתווך התת־קרקעי, ובכלל זה את המנהיגות הקרבית, את לכידות היחידה ואת הפעולה המבצעית בצל המתח שיש בין אלתור, פתרון טכנולוגי־בירוקרטי ובעיות מבצעיות ומעשיות. במהלך השנים האחרונות התמקדו עיקר ההשקעות של צה"ל בבניין הכוח בתחום הטכנולוגי, ואילו ההקשרים החברתיים והיחידתיים של לחימה נעשו משניים. במאמר זה אנו מצביעים על יתרונה של גישה אתנוגרפית להבנת תחום חיוני זה לעוצמת הלחימה הכוללת של צה"ל. ניתן להראות כי תפיסה הרואית יכולה להשתנות לתפיסה פוסט־הרואית, ולהשתנות פעם נוספת בחזרה לתפיסה הרואית. כל זאת, תוך כדי חוויותיהם וניסיונם המעשי של לוחמים בשדה הקרב. מודעוּת לתהליך כזה היא חיונית להבנת עוצמת הלחימה של צה"ל במקרה של מלחמה גדולה נוספת.
מאמר זה בוחן את פרשיית הקמתן של שש היאחזויות נח"ל במערב הנגב בשנת 1956, ודרכה את מערכת היחסים שהתהוותה בין הגופים האזרחיים לצבאיים בישראל בנוגע לשאלת המטרות הביטחוניות והמשקיות של היאחזויות הנח"ל. ההיאחזויות קמו כדי לבצר את צירי הפלישה הצפויים של צבא מצרים מקדמת סיני אל באר שבע, ובבחירת מיקומן לא התחשבו הגופים הצבאיים בגורמים משקיים כגון מצאי קרקע ומים לחקלאות. הפן החקלאי בהיאחזויות אלה שימש, לפי מפקדי צה"ל, רק כסות עיניים לנוכחות ישראלית צבאית בסמוך לגבול. טענתו המרכזית של מאמר זה היא כי הגופים הצבאיים הצליחו לכפות על הגופים האזרחיים את ההעדפה המוחלטת של הצרכים הביטחוניים על הצרכים המשקיים, אולם בניצחון זה היה טמון זרע הכישלון של ההיאחזויות הללו שקרנן ירדה ברגע שהשתנו אתגרי הביטחון בגבול המצרי. הכישלון השפיע גם לטווח הארוך, כאשר המחלקה להתיישבות של הסוכנות מיעטה להשתתף בהקמת היאחזויות נח"ל בחמש השנים הבאות, בין השאר בגלל ההשקעה הכספית שירדה לטמיון בהיאחזויות מערב הנגב.
צבא אוסטרליה הוא צבא בתנועה, שפעילותו השוטפת יוצרת התחייבות במוכנותו העכשווית ובמוכנותו העתידית. אחת המסקנות החשובות העולות מפרסומיו היא בהתקיימות הקשר הישיר והמהותי בין האינטלקטואליות של ההון האנושי במקצועות הצבאיים ובין מערכי האימונים