היסטוריוגרפיה של הלם הקרב על המסך הישראלי

מאמר זה מבקש להציע היסטוריוגרפיה של ייצוגי הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית ימי המדינה ועד לעשור השני של המאה ה־21. המאמר בוחן את קשרי הגומלין שבין ההתרחשויות ההיסטוריות בישראל, התפתחות שיח הטראומה בעקבותיהן וייצוגו של הלם הקרב בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים. התפתחות זו מוגדרת באמצעות ארבע תקופות: תקופת ההשתקה, בין ראשית ימי המדינה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה הן החברה הישראלית והן המסך הישראלי הדחיקו את המצב הפוסט־טראומטי; תקופת ההכרה בהלם הקרב, שכללה גל סרטים שעסקו בהלם קרב, במהלך שנות ה־80 של המאה ה־20; תקופת הפיצול, במהלך שנות ה־90, שבה הקולנוע העלילתי נמנע לחלוטין מעיסוק בהלם הקרב ואילו הקולנוע התיעודי ייצג את התופעה במספר סרטים; ותקופת הדומיננטיות של הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית המילניום, שבה הקולנוע העלילתי, התיעודי, והטלוויזיה, מוצפים בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים המציבים במרכזם את הלם הקרב

שירות צבאי כמשפיע על תפיסות חברתיות בישראל: השסע הדתי-חילוני כמקרה בוחן

החברה הישראלית מתאפיינת בשסעים חברתיים עמוקים, בהם השסע בין המגזר החילוני לדתי. במחקר זה נבדק אם בוגרי שירות צבאי ולאומי, שקשרו במהלך השירות קשרי חברות עם אנשים שונים מהם במידת המחויבות הדתיות שלהם, יהיו מוכנים לשחזר חוויה זו בעת לימודיהם האקדמיים. המחקר מצא כי בוגרי שירות צבאי ולאומי נוטים לשחזר את חברויות השירות שלהם גם בעת לימודים אקדמיים; כלומר, מי שהיו להם חברים שונים מהם במידת מחויבות דתית בעת השירות, נוטים לשוב ולהתחבר עם השונים מהם גם בתקופת הלימודים. עם זאת, ניסיון השירות מלמד אותם על מגבלותיה של חברות זו, והם מגיעים למערכות יחסים אלה באופן מפוכח. מהמחקר נראה כי שירות (בעיקר צבאי) אינו מגשר בהכרח על פני שסעים חברתיים במובן הפשוט של המושג, אולם מאפשר היכרות המעודדת יצירת קשרים חברתיים חוצי־מגזרים

מלחמתנו ביהודים