מחויבות וצייתנות בצבא: מקרה בוחן ישראלי
המאמר עוסק במתח שבין מחויבות וצייתנות במקצוע הצבאי, ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם דרך מקרה הבוחן של אל״ם אלי גבע, מפקד חטיבת שריון בצה״ל במלחמת לבנון הראשונה (1982) שביקש שלא לפקד על חטיבתו, ככוח המוביל, אם תינתן פקודה להיכנס לבירות. גבע, שפעל ממניעים מוסריים עמוקים, מציב דוגמה ייחודית להתנגשות בין מחויבות מוסרית למחויבות ארגונית, ומאיר את גבולות הציות העומדים בפני מפקדים בכירים ואת משמעות האחריות האישית בצבא דמוקרטי. המאמר מבחין בין שני מנגנוני היענות צבאית: צייתנות, הנובעת מכפיפות סמכותית ומושתתת על פחד מענישה; ומחויבות, הנשענת על מצפון, הזדהות עם מטרות ותחושת שליחות פנימית. בעוד צייתנות היא תנאי הכרחי לתפקוד ארגוני - היא עלולה להפוך לעיוורת ומסוכנת כאשר היא מנוגדת לערכים מוסריים. המחויבות, לעומתה, מאפשרת ספקות, בחינה מוסרית ואף מחאה - אך גם פגיעה באיזון בין נאמנות למערכת ליושרה אישית. באמצעות ניתוח מושגי וערכי של מקרה גבע אציע שלושה קריטריונים ללגיטימיות של החלטות צבאיות - הצדקת המטרה, סמכות תקינה ותאימות לערכי הפרט - ואגזור עקרונות המסבירים את התנאים שבהם מחויבות עשויה לגבור על צייתנות. המאמר, ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, מצביע על הרלוונטיות המתמשכת של סוגיה זו להקשרים עכשוויים, שבהם מתחדדים שוב היחסים בין צה״ל, החברה והערכים הדמוקרטיים שהוא מושתת עליהם
