מציג עמוד 4 מתוך 267 תוצאות
מסעות צה"ל לפולין וסוג השיח המתקיים בהם הביאו את הכותבים למסקנה שבצה"ל בעיקר "מקיימים דיונים" ופחות מנהלים שיחות. זאת אף שהשיחה חשובה לתהליכי למידה ולקידום משימות הארגון, והשימוש בה יכול לעודד פתיחות, יצירתיות ותרבות ארגונית של דיאלוג פורה
ספר זה מבוסס על תורת לחימה תקפה, על לקחי מבצעים ואימונים ועל מוסכמות אוניברסליות בתחום ההגנה. בימים אלה, שבהם חובת הקריאה והדיון מקבלת משנה תוקף, ראוי שספר זה יהיה קריאת חובה לדרגי המג"ד והמ"פ, וישמש בדיונים בקורסי הפיקוד ובתוך היחידות
מכיוון שצה"ל הוא צבא העם, המושתת על שירות חובה קצר, ההולך ומתקצר, רוב היחידות בו מאותגרות בכל הנוגע למרכיב הניסיון המעשי. אין בכך כדי לרפות את ידי המפקדים בחתירה למקצוענות של ארגוניהם
בני האמיש בארה"ב – כמו החרדים בישראל – מסרבים להתגייס לצבא מטעמי דת. אולם גם בשנים שבהן היה בתוקף שירות חובה בארה"ב, ידעו בדרך כלל שני הצדדים – השלטונות ובני האמיש – להגיע לפשרות שהם יכלו לחיות איתן
רעידת אדמה היא גזירת גורל. עם זאת, מידת הנזק לנפש ולרכוש כתוצאה מרעידה הרסנית איננה כזאת, וניתן להתמודד עם גודל הנזק בנפש וברכוש באמצעות היערכות נכונה. חובה לקבל בהקדם החלטות, בדגש על תחום המניעה
"חמאס הוא גם תנועה וגם רעיון. אם ניקח לדוגמה את גרמניה הנאצית או את יפן המיליטנטית נבין שאפשר להכניע ארגון, ואז הכרעה של רעיון הופכת להיות פחות חשובה. אם אתה מחסל את הארגון – הרעיון אולי עדיין קיים, אבל אין מי שיבצע אותו". ד"ר הראל חורב, היסטוריון וחוקר חמאס ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, בריאיון ל"קול המערכות" - האם ניתן להכריע את החמאס?
ספרו של אלוף (מיל') דוד מימון "עקבות בערבה" מספר על הלחימה בטרור הפלסטיני בדרום המדינה בין דצמבר 1967 למרס 1971 .זהו ספר חובה לכל מי שמנהלים כיום את הלחימה הסיזיפית לאורך גבול ישראל-מצרים ולכל מי שרואים בצבא לא רק שליחות אלא גם מקצוע
כיום מוטלת מרבית האחריות בתחום הבטיחות בצבא על הגופים המפעילים את הכוחות. הגישה הזאת אינה יכולה למנוע לחלוטין תאונות, שכן במוקדם או במאוחר יעשה הגורם האנושי טעות כלשהי. מדיניות בטיחות כוללת צריכה להטיל לפחות מקצת האחריות לבטיחות גם על בוני הכוח. במילים אחרות: יש לתכנן את האמצעים ואת הכוחות מראש כך שיהיו סלחניים לטעויות אנוש. נוסף על כך חובה להגדיר קריטריונים ברורים לשם ניהול סיכונים אפקטיבי
בשנים שלפני המלחמה היה התמרון יכולת שהלכה ונזנחה בתפיסת הביטחון, בתוכניות המלחמה וכנגזרת מכך בבניין הכוח. הפעלתו כמענה למתקפת 7 באוקטובר הייתה נתונה לוויכוח משמעותי. לאחר שהחל ובשבועות הראשונים התבררה הצלחתו היחסית, הוא נראה כ"נס". במהלך החודשים שחלפו מתחילת המלחמה כבשו כוחות היבשה את עזה והכריעו את חמאס תוך אבדות מוגבלות, אך עם קשיים ניכרים בתת־הקרקע. כך או כך, התמרון נראה כיום כיכולת "טבעית" של צה"ל. הטענה היא, שבלי להבין את שורשי "הנס" של אוקטובר תוחמץ הזדמנות חשובה ללמידה. המאמר מנתח את שלושת שבועות ה"המתנה" שלפני הפעלתו, תוך השוואה לזו שלפני מלחמת ששת הימים, משך זמן שאפשר בשתיהן העלאת כשירות ניכרת של הכוחות, ואף השלמות בבניין כוח; משווה בין "נס" זה ל"נס" דומה במבצע "חומת מגן" ב־2002 ובין העדרו במלחמת לבנון השנייה ב־2006. הניתוח מעלה דפוסים חוזרים שמודעות להם תאפשר הפעלת תמרון בעתיד, תוך צמצום ההישענות על "ניסים"
