מציג עמוד 4 מתוך 414 תוצאות
"ב־7 באוקטובר חמאס ביצעו, בתכנון טקטי מרשים, פעולת גרילה מתוחכמת. הם הצליחו להשבית את אמצעי התקשורת ואת אמצעי הבקרה של הצבא, הציבו מארבים על כל התנועה לעוטף עזה וכל זה לשם מה? אירוע טרור. כלומר הגרילה כאן הייתה אמצעי למטרה". פרופ' עמי פדהצור, ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, בריאיון ל"קול המערכות" על מה למדו חמאס מדאעש והאם מתקפת 7 באוקטובר הייתה פעולת גרילה, טרור או שניהם ביחד
בעקבות כל היתקלות בלבנון מיהר צה"ל להפיק לקחים. יישום הלקחים האלה הביא להעמסת עוד ועוד ציוד על הלוחמים: עוד מים , עוד ציוד קשר, עוד אמצעי ראייה. כך אירוע שמול חוליות חיזבאללה קטנות, זריזות וניידות התייצבו בדרך כוחות גדולים ומסורבלים של צה"ל. בהתמודדות הזאת היו איפוא כל היתרונות בידי החיזבאללה, והתוצאות היו בהתאם. המסקנה היא שמי שרוצה להימנע מכל סיכון, נוטל על עצמו בדרך כלל את הסיכונים הכבדים ביותר
בעת רעידת אדמה, המענה המידי לנפגעים הקלים לוקה בחסר, ועד להתארגנות וריכוז כוח אדם והציוד להקמת האס"לים עלולים לשלוט הכאוס ואי הוודאות. יש לבחון מחדש את התפיסה העושה שימוש בנט"רים בכלל, תוך שילוב הגורמים המעורבים לטובת מענה טוב יותר בהתמודדות הצפויה בשעות הראשונות לאירוע
אירועי ה־80 למערכות שצוינו בימים אלה באירוע חגיגי שכותרתו ”מערכות - מאז ועד מחר“, הם הזדמנות טובה לחדש ולהתרענן
המלחמה במגפת הקורונה אינה משקפת התמודדות עם מצבי חירום במובן המקובל. עם זאת, יש סוגיות רבות שעשויות ללמד תובנות חשובות לשיפור ההתמודדות עם מצבי חירום במישור המקומי והארצי בהווה ובעתיד
אמנם מוקדם עדיין לדעת מה תהיה השפעתם של אירועי המלחמה באוקראינה על החברות בעולם המערבי ועל ישראל בטווח הארוך, אולם ניתן להעריך שאנחנו כבר מצויים בעיבורו של שינוי מהותי שצפוי להשפיע על שלושה מעגלים שבהם מתקיים קשר הדוק ביחסי צבא-חברה: המישור הגלובלי, היחסים הבין־לאומיים והיחסים בין החברה הישראלית לצבאה
מגפת הקורונה אינה מוגבלת מבחינה גיאוגרפית ומהווה איום מוחשי על כלל תושבי המדינה. העובדה כי באזורים מסוימים התפשטה התחלואה ביתר שאת לעומת אחרים ממחישה כיצד ההקשר החברתי-כלכלי ברשות המקומית מהותי הן במניעת ההתפשטות והן בהתמודדות עמה. מדד הפגיעוּת שמוצג במאמר זה נועד לתמוך את ראשי הרשויות המקומיות וארגוני החירום בקבלת החלטות
מבצע "חומת מגן" (2002) נחרט בתודעה הציבורית כאחד המוצלחים בתולדות צה"ל, שהביא לשקט ארוך טווח בערי הגדה. עם זאת, כמלחמה יזומה קדמה להוצאתו לפועל תקופת המתנה ממושכת על רקע תפיסה דומיננטית שמשלה בכיפה בשנות ה־90 של המאה ה־20 בואכה שנות האלפיים, כי החברה הישראלית אינה מוכנה כבעבר להקרבה. מטרתו של מאמר זה להצביע על הרתיעה מנפגעים ששררה בקרב בכירי הדרג המדיני והצבאי, והייתה שיקול משמעותי על עיתוי היציאה למבצע, כשנה וחצי לאחר תחילת אירועי "גאות ושפל". גם לאחר הפיגוע במלון "פארק" במרס 2002, שסיפק את ההצדקה הדרושה – לתפיסתם של מקבלי ההחלטות – ליציאה למבצע, הרצון לצמצם מנפגעים מחשש לירידה בתמיכה הציבורית למבצע, השפיע גם על אופן ניהולו
בעידן הנוכחי על המפקד לפנות לפקודיו ולציבור גם באמצעות התקשורת, מעשה שיש בו הזדמנות מנהיגותית ולא רק סיכון. עם זאת, המפקדים נמנעים מכך בשל חוסר הבנת חשיבות המדיום המשתנה באופן תדיר. התייצבות מול המצלמה היא כלי מבצעי של ממש, ויש בהתייצבות אמיצה שכזו גרסה עדכנית של פרקטיקת "פיקוד מלפנים".
מאמר זה מבקש להשוות בין שני כשלי ההתרעה החמורים בתולדות קהילת המודיעין הישראלית: מלחמת יום הכיפורים (1973) ומתקפת חמאס (2023). חרף פערי מידע והקשרים שונים, ניתוח השוואתי של אחריות ארגונית, קונספציות שגויות, תפקוד האיסוף ותהליכי מחקר והערכה, מאפשר לזהות דפוסים דומים ושונים בשני המקרים. בעוד כשל 1973 נבע בעיקר מבעיה הערכתית, כשל 2023 שיקף במידה רבה גם כשל איסופי חריף - למרות גישה נרחבת למידע. המאמר מצביע על הזנחת תחומי איסוף קריטיים, דבקות עיוורת בקונספציה של "חמאס מורתעת" בכל הדרגים, והתעלמות ממידע איכותי שהתקבל. כמו ב־1973, גם ב־2023 כשלו מנגנוני הבקרה והספק בתוך מערכות המחקר, והדרג המדיני לא אתגר את הערכות המודיעין. התוצאה – הפתעה מוחלטת וחוסר מוכנות מהותי – מדגישה את הפער בין עוצמת יכולות המודיעין ובין חולשת השימוש בהן